מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
למה לא שמרת על עצמך רוי?
צילום: עצמי
41 שבועות וכלום לא השתנה, אולי רק העונה, יום שלישי נשאר אותו הדבר, אבל כל ימות השבוע ממשיכים בשלהם. אתה לא פה ילד. אתה לא פה.
אנחנו בפתיחת שנת הלימודים, חיים שלי, כל החברים שלך עלו לכיתה ז', גם אתה היית צריך לעלות לחטיבת הביניים. אני זוכרת שעלית לכיתה ו', צילמתי אותך ואת מאי וכשיצאת אמרת: "יששש אמא, זהו, השנה הזו אחרונה בבית הספר היסודי. מעכשיו אני סופר מתי נגמרת השנה ומתי אני עולה לכיתה ז', אני כבר בוגר".
מילים לחוד ומעשים לחוד, רויצוק. לא יכולת לשמור על עצמך יותר טוב, אה? תגיד לי ילד שלי, לא יכולת לשמור על החיים שלך כדי שתעלה עם כולם לכיתה ז' וח' וט' וי' ויא' ויב' וצבא, וטיול בעולם ולימודים, ואת כל הדברים הנהדרים בעולם הזה? למה לא שמרת על עצמך בשבילך? בשבילי? בשביל כולנו?
1.9.19. סיום החופש הגדול ותחילת השנה החדשה, שנת הלימודים. במוצאי שבת דיברתי עם כל החברים שלך, מאמי, יש לנו קבוצת וואטסאפ, כולם איתי שם. איחלתי להם שנת לימודים מוצלחת וביקשתי שיקדישו לך את השנה הזו, שילמדו עוד קצת גם עבורך. שיזכירו אותך בכל דרך אפשרית. כאילו אתה בכיתה איתם.
אני כותבת את הטור ולא מאמינה שבעצם אני כותבת עלייך. בחיי שהאסימון הזה נופל כל פעם מחדש, בכל טור. לפעמים אני בחלום, מסרבת להאמין שזה קרה, רוי. אני מדמיינת איך אני מתעוררת ואתה צוחק עלי: "אמא, מה עובר עלייך, כמה זמן ישנת?".
צילום: עצמי
לא, אני לא ישנה, לא ישנתי ולא אשן. אין שום דבר בחלומות, אין שום דבר במציאות, למעט הדברים הבנאליים והרגילים. זה מרגיש כאילו כולם כבר רוצים שאתגבר ואמשיך הלאה, הם לא מבינים שאי אפשר, אי אפשר להתגבר עלייך, רויצ'וק שלי. על איבוד ילד לא מתגברים, פשוט לומדים לחיות לצד זה.
השעה 11.00 בבוקר עכשיו ואני כל כך רוצה להכין לך ארוחת צהרים, שתבוא לאכול, שתריב איתי בטלפון, למה שוב הכנתי ספגטי עם רוטב, כי אתה לא אוהב את הרוטב, ואז אגיד לך ששמתי לך בצד, בלי רוטב, רק תבדוק במקרר. ואז תתקשר אלי 30 פעמים, רק כדי לספר לי מה אתה עושה ולאן אתה הולך. וכשתשאל אותי: "אמא, מתי את באה", כנראה שאענה לך שאני לא יודעת עדיין, אבל מעריכה שעד חמש אהיה בבית. ואז בחמש אתה תתקשר שוב ותגיד: "אמא, אמרת שתהיי כאן בחמש", ולהתעצבן שאתה כמו בעלי, שכל שנייה בודק אותי איפה אני, או כמו אמא שלי, שדואגת שאחזור בזמן.
היום אני מבינה כמה היינו מחוברים אחד לשני, שבכלל לא היה צריך להתעצבן ולכעוס. זו הייתה הדרך שלך להיות מחובר אלי כל הזמן, לדעת שהכל בסדר ואני בריאה ושלמה, שאני חוזרת הביתה ממש מהר.
אז למה לא שמרת על עצמך רוי?
לאחרונה אני בוכה המון. ביום הראשון לתחילת שנת הלימודים בכלל לא נכנסתי לרשתות החברתיות. ידעתי שאראה את כל התמונות שצילמו ההורים את ילדיהם. ידעתי שאראה את כל החברים שלך באינסטוש עם תמונות בחטיבה. נמנעתי מזה. אתה חושב שלא בכיתי? בכיתי מלא. התרסקתי בחדר שלך רויצ'וק.
צילום: עצמי
בשנה שעברה נסענו לקנות ציוד, שכמעט ולא הספקת להשתמש בו. הכל נותר חדש במגירות, לא נפתח כלום. הלכת ממש בתחילת שנת הלימודים, תיכף אחרי חגי תשרי, לא הספקת להשתמש במחברות מכבי חיפה שלך, בצבעים של אומנות, בספרים שנשארו על השולחן בספריה, הקלמר החדש שעדיין בתיק החדש של מכבי חיפה.
אפילו בקבוק המים עדיין בתיק, עם המים שנשארו מאותו היום שחזרת הביתה והשארת את התיק בחדר. לא נגעתי בכלום, רוי.
בבקשה תחזור כפרה, עלייך אמא. בבקשה, מאמי שלי. קשה לי נורא. אני נראית גיבורה וחזקה מבחוץ, כי זה מחייב, אך אני מפורקת לגמרי מבפנים.
אז אני על אוטומט, עושה הכל רגיל, עד כמה שניתן. אין ברירה, נרצה או לא, החיים חזקים כל כך שגורמים לנו לנוע קדימה.
יש כאן את מאי בבית שזקוקה לאמא, יש את אלינור שזקוקה לי מאוד, אדל ונויה.
אז החיים חזקים. נכון שהמשברים חזקים עוד יותר, אך בכל משבר לפעמים יש אור בקצה. האור שלי חלש מאוד, רחוק מאוד, אך התחלתי לראות אותו לאט לאט.
את הגזירה אני לא יכולה לשנות, היא נכפתה עלי, אך את מה שאעשה עם מה שנגזר עלי, זה כבר תלוי בי.
אז יש רגעים שאני בוכה, שאני חסרת אנרגיות, בלי מצב רוח וזה בסדר. לימדתי את עצמי שזה בסדר ויש רגעים שאני מחייכת, עומדת מול התלמידים שלי, מדברים על החיים, על אופטימיות, על מוטיבציה.
אנחנו לומדים לנוע עם הזמן בדרך הזו, לומדים להכיל את כל מה שקורה לנו. לפעמים קשה לנו ומאתגר, ולפעמים מאוד קל לנו עד כדי כך, שהכל נצבע בוורוד יפה. אלו החיים – בכל צבעי הקשת ולפעמים הם גם כהים מאוד, עד כדי שחורים.
אלו החיים. שלי, שלנו, שלכם.
עוד יהיה טוב. חייב להיות טוב. אחרת מה?
שתהיה לכל הילדים שנת לימודים טובה ובעיקר שיחזרו הביתה בריאים ושלמים וישמרו על עצמם גם בבית!
#אומרים_לא_ללחץ_חברתי
