52 שבועות / בקי מעוז

דיאלוג סליחות עם רוי

46 שבועות אני סופרת. יום שלישי נוסף, רויצ'וק, עוד יום שלישי היום ערב יום כיפור, השבועות הקרובים הם השבועות שאני זוכרת חזק מאוד. אלו השבועות האחרונים לפני המקרה. יוצא שזיכרונות קרובים נשארים בתודעה יותר זמן, נותנים לנו תמונות ממשיות יותר. לאט לאט מתקרב יום המקרה ואני זוכרת את כל מה שקרה בדיוק בשנה שעברה.

חגי תשרי רק התחילו וביום כיפור החלטתי לקנות לך אופניים חדשות. אמרת לי שאתה כבר גדול ואחראי ואתה רוצה להסתובב עם החברים, שאסמוך עלייך. בבוקר קמנו מוקדם ויצאנו עם יוסי לחפש לך אופניים חדשות. בחרת לך אופניים של בוגרים, עשית נסיעת מבחן והסתכלתי מהצד, כשאני חושבת "איך הוא גדל לי כל כך מהר". היית מאושר כפרה עלייך, העיניים נצצו וכל הזמן דיברת על מה יגידו החברים. "אמא אני חייב אותם, זה מה שאני רוצה".

חזרנו הביתה וחיכית בקוצר רוח לערב שיגיע. "אמא מתי יפסיקו המכוניות כדי שאפשר יהיה לנסוע בכביש?". עכשיו שאני חושבת על זה לא יודעת איך נתתי לך לצאת איתם ועם החברים? איך לא פחדתי שיקרה לך משהו. 

סמכתי עלייך רוי. ניהלנו שיחה של בוגרים ונתת לי להרגיש שאתה סופר אחראי בוגר. ביקשת לצלם אותך על האופניים בחדר, כי הטלפון שלי טוב יותר ותצא תמונה טובה שאתה רוצה לשלוח לחברים.

עשיתי כמעט כל דבר שביקשת, באמת שכמעט כל דבר. הייתה לך דרך מקסימה לשכנע אותי. מספיק שהיית אומר לי "מלכה שלי" והייתי מצליח להמיס אותי.

הבוקר התעוררתי אחרי ארבע שעות שינה בלילה. אני לא ישנה טוב כבר כמה שבועות, לא יודעת למה, לא מצליחה להירדם, אך אתמול קרה משהו מיוחד שגרם לי לכתוב היום טור של סליחות.

אתמול ניהלתי איתך שיחה של שעה, מאמי שלי. שיחה אמיתית, הרגשתי שהיא אמיתית לחלוטין.

הכרתי אישה מיוחדת שמתקשרת עם נפטרים, ושנייה לפני שאתם אומרים כמוני "נו באמת", אני חייבת להודות שהיא השאירה אותי המומה. היה בי צורך עז לדבר איתו, אני מנסה כל הזמן לתקשר איתו. זה בא בגלים. אני פוחדת לפעמים, כי בעולם המאוד פרקטי שלי אני תמיד מאמינה לעובדות, משהו מוחשי שאני רואה. אך אחרי שהכרתי אותה והיא העבירה לי מסר ממך, הבנתי שיש כאן אפשרות אולי סוף סוף לבקש סליחה ממך, בצורה שאדע שאתה מקבל אותה.

ליאת ירון קוראים לה, היא כותבת טור כמוני באותו האתר ואני עוקבת אחרי הטורים שלה. משהו בטור האחרון שלה גרם לי ליצור איתה קשר ולבקש ממנה לחבר בינינו.

היא מיד נענתה בחיוב. מראש כתבה לי שזה מאוד קשה לה, אך היא נרתמת למשימה. היא מכירה אותי, אותך, מאמי, הרי הפכת להיות הילד של כולם רויצ'וק. אתה יודע? כולם אוהבים אותך מאמי שלי.

ואז התחיל דיאלוג מטורף איתך. היא ישר אמרה שהיא חושבת שאתה איתנו ואני כבר שטופה בדמעות התחלתי לשאול שאלות.

הדבר הכי חשוב לי מולך, זה אם אתה כועס. התחושות שלי מאז שהלכת מאוד כואבות ובכל פעם שאני עושה משהו, אני ממשיכה לחיות כאילו זה לא בסדר, כאילו אתה כועס.

ואז ליאת התחילה לכתוב ואני מצטטת אותה: "הוא ביקש להקדיש לך את השיר של עדן בן זקן 'חיים שלי', הוא שינה שאת החיים שלו וההיפך. הוא אומר שאין שום כעס, ביקש שתקשיבי למילים של השיר. הוא אומר שיש דברים שאי אפשר להסביר כמו מה קרה ולמה הוא עשה את מה שעשה, כמובן שלא תכנן בכלל שיגמר כך, הוא מבקש שתנסי ליהנות בכל מקום שתהיי, אומר שאהב מאד את הבית הקודם, סומך עלייך שעשית את הבחירות הנכונות. הוא עושה לי סיור בבית החדש, אומר שהמטבח שונה מהדירה הקודמת. אני לא יודעת איך נראה המטבח, לא הייתי לא פה ולא שם, אבל הוא קורץ לי ואומר שאת תדעי למה הוא מתכוון. הוא אומר שאין שום כעס, הוא מתאר שהוא כמעט ולא כעס בחייו הקצרים, הוא אומר שהיה לו פיוז קצר לפעמים, ככה המבוגרים היו אומרים לו, או משהו כזה, אבל מעיד שאין שום כעס, הוא אומר: 'בבקשה תגידי לאמא אין שום כעס'.

'אמא טובה ויפה שלי, אני אוהב אותך ותמיד אוהב, בבקשה תטפלי בעצמך, תצבעי את השיער ותמשיכי לכתוב, אני רוצה לראות אותך יושבת בלילה ומסתכלת על הנוף, על האופק בלי לבכות. אני תמיד שם בשבילך, רואה הכל, שומע הכל ואת יכולה להמשיך לדבר איתי כמה שבא לך".

חתיכת שיחה הייתה לנו רויצ'וק. אני מאמינה שיש משהו שם מעבר, שהחיים הפיזיים נקטעים ויש המשכיות. כן אני מאמינה בזה. ואני רוצה למצוא את הדרך לתקשר איתך תמיד, מאמי. אני מתגעגעת אלייך מאוד, אתה לא רק חסר, אלא יותר מזה, אני מתנהלת ביום יום כמו נכה שכרתו לה איבר מהגוף. כנראה שכך אתהלך כל חיי. 

החיים שאחרי הם לא החיים שלפני. ברוב הפעמים אני שואלת את עצמי, מה רוי היה אומר, מה היה עושה, מה היה חושב. הרבה דברים הפסקתי לעשות. 

אז לפני יום כיפור, מאמי שלי, הנה כמה דברים שאני מבקשת עליהם סליחה:

סליחה שיום לפני מה שקרה, הייתי באירוע של חבר וחזרתי מאוחר, אז לא הרגשת שנישקתי אותך כי ישנת.

סליחה שלפעמים כעסתי עלייך, זה רק בגלל שמאוד דאגתי לך.

סליחה שלא הספקנו לקנות את הנעליים של מסי, שכל כך רצית, פשוט חיכיתי לקבל משכורת.

סליחה שלא הספקנו לנסוע לברצלונה למשחק של מסי, זה היה מתוכנן לבר מצווה שלך.

סליחה שלפעמים עבדתי המון שעות ולא הייתי תמיד בארוחת צהריים איתך.

סליחה שלא הקשבתי לך מספיק.

סליחה שלא עברנו דירה עוד בקיץ שעבר, כשראינו בית שממש רציתם, אתה ומאי.

סליחה אם לא הייתי שם לפעמים.

סליחה שגוננתי עלייך המון והרגשת כמו ילד קטן לפעמים.

סליחה שבבוקר האחרון שלנו יצאת ולא חיבקתי אותך עוד ועוד ועוד.

סליחה שהלכתי לעבודה באותו היום מוקדם מהרגיל.

וסליחה שלא עניתי לך לטלפון כשהתקשרת! זה הכי כואב לי. הורגת אותי המחשבה שהתקשרת פעמיים ולא עניתי לך, כי הייתי באמצע פגישה.

סליחה רויצ'וק, אני באמת מצטערת. מצטערת שאתה לא איתנו יותר כדי שאחבק יותר, אוהב יותר, אנשק ואריח אותך עוד ועוד.

סליחה אם אני עצובה הרבה. 

סליחה שאני קצרה מאוד וחסרת סבלנות.

סליחה על ההתבודדות.

סליחה מאמי שלי, אך החיים השתנו ואת הנתיב הזה שאני הולכת בו, אני לא מכירה, לא מזהה. אין שום דבר דומה למשהו שעשיתי בעבר, אני הולכת בו וכל דבר חדש ולא מוכר, שלא לדבר על לא נוח וקשה.

תודה לך ליאת ירון היקרה, עשית איתי ערב מדהים. היו בו עוד המון דברים שהם פרטיים לי ואישיים ובשורה התחתונה, דיברתי עם רויצ'וק שלי דרכך וזה עשה לי טוב, אז תודה לך.

ולך רוי שלי, אמא אוהבת אותך כל כך, שאין לי מילים מספיק שיתארו.

וכן, הקדשת לי שיר אתמול וברור לי יותר מכל דבר בעולם –

אתה החיים שלי ולעולם תהיה!

גמר חתימה טובה. 

#רויצ'וק_תמיד_איתי