מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
שבוע 52 – היום בו השמיים נפלו..
צילום: עצמי
שבוע שעבר הייתה האזכרה רויצ'וק, ואני לא יכולתי לכתוב. השבוע החלטתי שהטור האחרון יהיה הטור בו אני מקריאה לך בבית העלמין את כל המחשבות שלי, הכאב והדאגות שלי.
הטור הזה הוא הטור שלי אלייך, נשמה שלי, השיחה שלי איתך מאמי, זה המכתב שלי אליך.
"לרוי שלי, במלאות 11 חודשי אבל, תופת וכאב, אני רוצה להקריא לכם מכתב, מכתב אהבה מבן לאמא :
לאמא,
לכבוד יום האישה הבינלאומי רציתי לומר לך כמה דברים:
שאת האמא הכי טובה בעולם ואין כמוך מלכת העולם שלי.
תמיד את עוזרת לי, נותנת לי עצות שאני צריך עזרה,
תמיד נחמדה וטובה. את מלכת העולם ותמיד תהיי מלכת העולם,
את האמא הכי טובה בעולם כולו, אני הכי אוהב אותך בעולם כולו, את מלכת העולם בשבילי ותמיד תהיי אך ורק שלי ולא של אף אחד אחר !!!!!!!!
אוהב אותך הכי בעולם
באהבה מרוי
שנה שלמה שאני מתחבטת בשאלות, שנה שלמה שאין לי תשובות. 52 שבועות מאז שאתה לא איתי רויצ'וק, ותמיד עולה בי השאלה – האם הייתי אמא מספיק טובה?
כבר שבוע שאני מסתובבת עם המכתב הזה איתי, כל פעם קוראת מחדש, כל השנה היה מונח על השידה ליד המיטה שלי בחדר.
ואז ביום חמישי האחרון זה היכה בי. החלטתי ועשיתי.
מכתב כזה יכול לכתוב רק ילד מלא אהבה, ילד שמוקף באור סביבו, חום ונתינה. את המכתב הזה כתבת לי ליום האם ומבלי לדעת שזה מה שיחיה את אימוש המלכה שלך.
החלטתי ועשיתי. לקחתי את המשפטים הכי יפים מהמכתב שלך ועכשיו זה יהיה תמיד עלי. בכל פעם שאפול למרה שחורה, או סתם קדרות ובכי, אסתכל על יד ימין ואזכור שאהבת אותי עד בלי די. שהיית ילד שמח ומאושר וברגע של שובבות עשית שטות.
אי אפשר שלא לזכור אותך נמשים שלי.
בכל פעם בסופר אני קונה מילקי ולא משנה שלא אוכלים וזה נזרק, אני עדיין קונה ואקנה תמיד.
החדר שלך מסודר בדיוק כפי שהשארת, אפילו שעברנו מהדירה הארורה ההיא, אמא שימרה לך את החדר כמו שהיה תמיד. מלאך יפה שלי, נכון שאתה מגיע לשם ומשחק? בשקט ככה מבלי שאראה.
רויצו'ק שלי, במהלך השנה הזאת בזכותך הצלתי מאות ילדים. אתה אפילו לא מבין כמה ילדים מכירים אותך! ואולי כן, כי אתה מרחף מעלי בכל פעם שאני מתחילה להרצות, מחזק אותי כדי שלא אתפרק ואקרוס. כמה חשוב להבין את מה שהעולם המודרני עם החדשנות שלו עשה. כמה חשוב לשים לב למה שקורה סביבנו וסביב הילדים שלנו. ההרצאות האלו הן אלו שמרפאות אותי כל פעם עוד קצת.
זו הייתה שנה מכבידה, שנה מזעזעת. את הקמטים שנוצרו סביב העיניים שום קרם לא יתקן, את השיער האפור גם אם אצבע, עדיין יהיה אפור בלב.
צילום: עצמי
אלינור ומאי כואבות ולא מראות לי, הן שומרות עלי מאמי, הן הגיבורות האמיתיות, הן החזקות, לא אני. אדל מחפשת אותך כל הזמן. בשבוע שעבר, היא חיבקה אותי פתאום ואמרה: 'סבתוש, אני אוהבת אותך'. התכווצתי כולי, כי זה הרגיש שאתה אומר לי את זה. נויה כבר גדולה והולכת, היא לא הספיקה להכיר אותך, אבל תסמוך על אימוש שהיא תכיר!
כולנו מפורקים, רוי. האור בקצה המנהרה לא מגיע. כשכבר נדמה, שהנה חייכתי, זה נמהל בשניות בדמעות. לא פשוט לאבד ילד, זה לא נורמלי, נגד הטבע. מרגישה שנענשתי, אין יותר קשה מזה, אין!!
השקט בבית מחריד, אין כדורגל ברקע, או אותך שר בחדר או באמבטיה. פתאום אני מתגעגעת למריבות שלך ושל מאיצ'וק, ל-30 הטלפונים ביום, להודעות שלך, לריח שלך מאמי, הריח המיוחד שהיה לך תמיד בעורף ובצוואר.
אני לא יודעת איך החיים יראו מעתה והלאה, כל דבר שחלמתי עליו היה קשור אליך ואיתך. השנה הייתי צריכה להתכונן לבר מצווה שלך ובמקום זה התכוננתי לאזכרה שלך.
יש רגעים שאני מתפללת לא להתעורר בבוקר, זה סיוט מתמשך שאני לא מצליחה לשכך אותו עם אף כדור. הבור הענקי שנפלתי אליו והחור הגדול שנפער בתוכי לעולם לא ירפאו ילד שלי.
אייל יקירי, מעבר לכל האנשים פה, אני בוחרת לפנות אלייך את המילים הבאות, מקדישה לך ולאיתמי שלך ובסיומו השיר, השיר שלנו. אייל תמיר, אבא של איתם תמיר ז"ל שנהרג בספטמבר 2019 מנפילה מהמרפסת. הם מתגוררים ביבנה והוא הגיע במיוחד לאזכרה של רוי, רצה הגורל וחיבר בינינו בנסיבות כואבות וטרגיות.
זה לא נכון שהחיים ממשיכים. תמיד אומרים לי את זה וזה ממש לא נכון ומעצבן.
כשמת לך מישהו, החיים שלך כמו שהכרת אותם הסתיימו, כל הסביבה שלך עדיין אותו הדבר, אך אחרת.
הסדר בו יושבים סביב השולחן, הדרך בה זוכרים את הנופש האחרון בסוכות, או את הטיול לבולגריה יחד עם אלבום התמונות הופך להיות זיכרון.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. האנשים שואלים אותי שאלה פשוטה, כמו מה שלומך ואת יודעת שהם בעצם מתכוונים לומר, שאנחנו יודעים רק אין משהו אחר לשאול כרגע.
בכל פעם שאת עצובה, את רק רוצה להיכנס מתחת לשמיכה וזה לא משנה כמה יגידו לך שעברה כבר כמעט שנה והגיע הזמן להמשיך הלאה.
צילום: עצמי
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו את כבר לא ממשיכה להיות אותו הדבר. את בעצם ההיא שמת לה ילד! את ההיא שרואה בטלוויזיה סברי מרנן או עוד משחק כדורגל ונזכרת מי היה רואה את זה הכי הרבה בבית.
את ההיא שכשהיא צוחקת, כולם אומרים שהיא התגברה. אם את עסוקה אז אומרים התגברה. אם את נוסעת לשבועיים רחוק מכולם, אז אומרים היא ברחה.
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאת מספרת איך הוא היה מקפץ בבית משמחה, כשהיית נכנסת, או בכל פעם שהיית מבשלת והריח היה מגיע עד למעלית והוא היה צועק 'אמא יא מלכה'.
ואז מגיע הרגע שבו את מתלבטת האם לקרוא לו בני המנוח או בני ז"ל ואת פשוט מוציאה אותו מהסיפור, כי את יודעת שזה יכאיב לכולם, או שבעצם את בוחרת לזעוק את שמו לעולם ולספר מי הוא היה, כי רק ככה תשאירי אותו חי תמיד.
ושוב שואלים איך את, אז אומרת 'בסדר' והחיים נמשכים, אבל הם לא! החיים לא נמשכים, הם נפסקים ברגע שמת לך ילד ומתחילים מחדש, אחרת!
חבקו את הילדים שלכם, תאהבו אותם ללא תנאים וכשהם ממש מעצבנים, תזכרו שיש אמא שממש הייתה רוצה להתעצבן ולחבק, להריח ולאהוב את הילד שמת לה.
אל תשכחו את רויצ'וק אף פעם, הוא השאיר לנו צוואה – לחפש תמיד את הצד המצחיק בחיים.
נח על משכבך ילד שלי, אמא אוהבת אותך לעולם.
* * *
הגיע היום שממנו חששתי הכי הרבה רויצ'וק, היום בו הכל קרה. יום שלישי. אני מתעדת את ימי שלישי כבר 52 שבועות וכל שבוע אני חושבת על השבוע האחרון. על היום הזה. איך ארשום, מה יעבור עלי.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם, בכיתי המון רוי, המון. קמתי הבוקר עם עיניים נפוחות ומיהרתי למכללה כדי לפתוח שיעור בשעה שמונה בבוקר. נכנסתי עם משקפי שמש וכנראה שכולם חשבו שאני ממש רצינית, או קשוחה, או סתם מרצה מעצבנת.
איזה קטע רוי? היום לימדתי פיתוח זיכרון. אני, שכל הרצון שלי הוא למחוק את השנה הזו מהזיכרון, למחוק את ה-20.11.18 בכלל מכל מה שיכול להזכיר אותו, אני לימדתי איך לפתח זיכרון. ויש אין ספור טכניקות, אבל דווקא אני ודווקא היום?
אז חלק מהתמודדות עם קשיים ומשברים זה להסתכל לו בעיניים, לעמוד מולו, מול הכאב הפיזי והרגשי ולא לבטל שום דבר מסביב. פשוט לעמוד מולו.
אני יכולה להגיד היום, אחרי שנה כל כך קשה וכואבת, שנלחמתי עם מלאך המוות כל השנה. הוכחתי לו שאפשר לחיות, שכואב לי, אך הוא לא ייקח ממני אותך רוי. אני אמשיך להחיות אותך בכל דרך אפשרית, כפרה עלייך, גם אם מלאך המוות ישב לי בגינה כל הזמן ורק יחפש איפה אני חלשה וייכנס להכאיב לי, לא אתן לו.
רוי שלי לא מת! רוי שלי חי, הוא פשוט החליף חליפה ועכשיו הוא בצורה אחרת. לא בצורה שאני מכירה, לא צורה נורמלית, טבעית כמו שאנחנו רגילים. רוי שלי חי אצלי ואיתי.
היום אני מסיימת כתיבה של 52 שבועות, מסיימת פרק בחיי, פרק עצוב ולא פשוט בכלל, אבל אני פותחת פרק חדש שבחרתי לקרוא לו "החיים נמשכים" – זה יהיה הטור החדש שלי.
תישארו איתי, כי אתם עוזרים לי להתמודד, הריפוי נעשה דרככם. התמיכה והפרגון שלכם עושים לי טוב בלב.
תודה לכל מי שקרא עד עכשיו, הקפיד והתמיד. שתמיד נשמע בשורות טובות ושכל הילדים, לעולם לעולם לא יחסרו להוריהם.
נתראה בטור החדש בשבוע הבא.
#רויצוק_תמיד_איתי
