מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
שבוע 26 יום שלישי הגיע,
חצי שנה של מסע ומשא והחיים שביניהם.
רויצ'וק שלי, שוב אני כותבת לך ועלייך. אם רק הייתי יודעת שאתה מקבל מכתבים, שם במקום הזה שעברתי אליו, הייתי כותבת כל יום, נשמה של אימוש. חצי שנה עברה חיים שלי. שישה חודשים. זה המון זמן לא לראות אותך, המון זמן לא להריח אותך, המון זמן לא לפגוש אותך.
אני יושבת באוטו, בצד הדרך. עומדת, הרכבים נוסעים לידי, הם ממשיכים הלאה בדרכם. כל אחד והמסע אליו יצא בבוקר והמשא שלקח איתו לדרך. בתחילת המסע שלי, כמה ימים אחרי ההלוויה, הרגשתי שמתחיל להתהוות אצלי חור בבטן. הרגשתי כאילו מישהו באמת ונתן לי אגרוף, כל כך חזק שהשאיר לי חור בבטן. כל יום שעבר הבנתי שהחור נהיה גדול יותר, ריקנות שכזו. יצאתי למסע שבכלל לא ידעתי מה יהיה שם.
רויצ'וק, אני אפילו לא יודעת מה הכיוון של המסע. כששרון בן דוד שלי, אבא של עומר, שכל כך אהבת להיות אצלם, שלח לי תמונה של הורה שפיסל את האבל שלו, מיד הזדהיתי. הבנתי מה עובר עלי ואיך נראה המסע החדש הזה שהוצאת אותי אליו.
עוד רכב עובר במהירות. אני באמצע שום מקום, עומדת וכותבת את המילים. התחנה ריקה מאדם, אף אחד לא רוצה לשבת בתחנה הזו. זו תחנה עצובה שיש בה ריקנות ואבל. את המסע התחלתי בעל כורחי, כי לפעמים החיים מוציאים אותנו למסעות שלא תכננו. אני רוצה להאמין שיש מסעות טובים כמו חתונה וזוגיות, הריון ולידה, עבודה חדשה, עסק שנולד, אך המסע שלי ארור ומקולל. זוהי דרך שהולכים בה הורים שאיבדו את ילדיהם. אנחנו הולכים שפופים, בלי רצון לראות קדימה מה יש. הדמעות שלנו לא פוסקות, העצב היא מנת חלקנו. לפעמים יש רגעים אופטימיים, אך הגעגוע מאפיל ולא מרפה. מסע שכזה רויצ'וק.
צילום: עצמי
ומה איתך מאמי שלי, לאיזה מסע יצאת? מה קרה מהרגע שהנשמה עזבה את הגוף? אומרים שהנשמות עוברות מסע משלהן. אז מה עובר או עבר עלייך, איך תוכל לספר לי? אני כל כך זקוקה לעוד שיחה אחת קצרה איתך, כמה מילים לצמצם פערים. כנראה שיצאנו יחד למסע, כל אחד והמסע שלו.
היום, חצי שנה אחרי המקרה, אני יכולה להעיד שלצד המסע הזה אני גם נושאת משא כבד בתוכי. כל כך כבד שהוא מקשה עלי להתרומם לפעמים. הצעדים לא בטוחים, המילים נגמרות.
המסע הזה והמשא שאיתו אני צועדת ומה שקורה ביניהם נקראים – החיים שאחרי. כן רויצ'וק, גיליתי שפתאום התחלתי חיים אחרים לגמרי. החיים אחרי המוות באים בשתי צורות ויש להם שתי פנים – החיים אחרי המוות והמקום אליו הלכת, והחיים אחרי המוות והמקום אליו אני הולכת. פגשתי את שתי התמונות האלו שצירפתי לטור דרך אנשים, האחד דרך בן משפחה והשני דרך אמא שאיבדה את בנה.
אין לנו, האנשים שנותרים מאחור, את האפשרות להסביר במילים את גודל הכאב שיש בנו. איך ניתן בכלל להסביר את זה? אפשר רק להמחיש דרך תמונות כאלו מי שפיסל אותן עובר, וכבר את מה שקורה לי.
רויצ'וק. חצי שנה אתה לא פה חיים שלי, חצי שנה שהשמיים נפלו עלי.
עוד יום שלישי הגיע ואיתו המסע והמשא על כתפיי ובתוך לבי השבור. זה לא יהיה יותר קל, ברור לי, אך מי ייתן ואוכל לנשום קצת, לחיות קצת, לצחוק קצת. רק קצת, כי את הרוב לקחת איתך אהוב לבי המנומש.
לא פשוט בכלל. קשה מאוד. המשאיות ממשיכות לנסוע, הן מזיזות את הרכב שלי ומזכירות לי, כאילו אומרות: "הלו, את יכולה לנסוע גם, את לא תקועה,. רק תכניסי הילוך וסעי".
אם רק היו יודעים כמה הייתי רוצה לנסוע ולהמשיך הלאה. המסע הזה נהיה משא כבד מאוד, קשה מנשוא. אמא מתגעגעת אלייך מאוד, תשמור על עצמך, תשמור עלי ותחבק אותי הרבה, גם אם לא ארגיש.
תמשיך לחבק, אמא צריכה את זה מאוד.
עם געגוע מטורף שכזה, המסע והמשא והחיים ביניהם שממשיכים.
#רויצוק_תמיד_איתי#אומרים_לא_ללחץ_חברתי
