מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
"יש ימים את מבינה, אני מתרסקת מהמחשבה. שאתה לא תהיה כאן יותר"
שבוע 28, יום שלישי נוסף לכתיבה שלי אליך.
צילום: עצמי
אהבת שירים. אהבת לשיר. בכל הפעמים שהיית מקליט את עצמך ושולח לקבוצה של המשפחה, היינו מחייכים וצוחקים, אומרים: 'רויצ'וק עוד יהיה זמר'.
עשית את זה תמיד בחיוך ענקי, צחקת המון רוי שלי. שמחת החיים הייתה ניכרת בך כל כך.
יום אחד, ישבת בחדר המשרד שלי שעוד היה בבית. ישבת מול המחשב ושיר התנגן לו ברקע. צילמתי אותך מבלי שתשים לב, הסרטון עדיין אצלי. צפיתי בו מספר רב של פעמים, בכל פעם כדי לדלות עוד קצת ממך.
משהו מוזר קורה כשאני צופה בתמונות לעומת סרטונים, בתמונה אין תנועה, אתה סטטי והרצון שלי הוא לראות אותך זז. אך ברגע שאני מתחילה לצפות בסרטון, אני לא עומדת בזה רויצו'ק, כל כך קשה לי.
הילדים שלחו לי מלא סרטונים שלך איתם, כל החברים. יש לך כל כך הרבה זיכרונות אצל כולם. אולי עידן הטכנולוגיה טוב, כי התיעוד הוא שונה, הרבה יותר זמין. כך צברתי המון חומרים ואני שומרת עליהם מכל משמר.
השבוע היה לי הרבה מה לתעד. הורדתי המון תמונות מהפייסבוק מאמי. כל התמונות שתיעדתי אותך. אני מורידה ומורידה ולאט לאט מבינה שתיעדתי את כל מהלך השנים שלך, את כל האימהות שלי. פתאום נגלה בפני מסע ארוך ומדהים. כל תמונה מזכירה לי את ההקשר שלה. פתאום אני נזכרת איפה צילמתי, מה קדם לצילום.
בכל פעם היית אומר לי 'אמא, בואי תמונה. מלכה שלי, צלמי סלפי'. 'אמא, אמא, אמא', היית אומר לי תמיד שלוש פעמים ברצף, לא יודעת למה. זה תמיד היה ברצף כזה.
צילום: עצמי
לפעמים הייתי עונה לך 'רויצו'ק, כמה אמא אפשר להגיד בדקה? יאללה תפסיק כבר, מעכשיו רק פעם אחת'. אתה היית צוחק, 'אני לא יכול אמא. אני חייב לקרוא לך ככה. זה היה מעצבן אותי כל כך והיום, אני מתגעגעת לזה.
הימים עוברים חיים שלי ואני לא מצליחה לעכל. השבועות חולפים ואני יותר ויותר בודדה מאמי שלי, הבית כל כך ריק. הנה הקיץ כבר התחיל. ואני לא רוצה לחשוב עליו בכלל.
בלילה לפני שאני נרדמת אני נכנסת לוואטס אפ שלך ועוברת על כל ההודעות והתמונות שלנו. לעזאזל, חיים שלי, כל היום היינו מדברים. לא פעם פעמיים, אלא כל היום.
היום יום שלישי מאמי, היום שהכי קשה לי בשבוע. אני משתדלת לעשות דברים אחרים בכל יום שלישי, אבל זה לא עובד, זה לא עוזר לי לשכוח. יום שלישי נצרב לי בנשמה. יום שלישי זה היום שבו החיים שלי התהפכו ואתה נעלמת.
אני מקשיבה לאחד השירים שהקלטת וביקשת שנשלח בקבוצה של המשפחה. 'בקבוצה של המבוגרים', כך היית קורא לה. ההקלטה נפתחת והקול שלך מתחיל לשיר. זה כל כך חי, כל כך אמיתי, הקול שלך כל כך קרוב. רק לגעת. איך ייתכן שאתה לא כאן, חיים שלי?
השיר האחרון שהקלטת מקבל פתאום תפנית, פתאום יש לו משמעות אחרת.
המילים עוצמתיות פתאום.
מה שעוד יותר חזק ועוצמתי זה שאתה שר רק את הפזמון, מאמי שלי.
לפזמון יש בדיוק את המילים העוצמתיות שמעבירות בי צמרמורת, הידעת רויצ'וק? האם הרגשת?
"לא, לא זה לא הזמן שירפא לי את הלב,
זה גם לא החלום שאולי תבואי לבקר
אני כבר לא יכול יותר".
עכשיו כשאתה לא כאן, למילים יש משקל אחר.
ילד שלי. אני חושבת עלייך כל יום, כל היום. אתה לא יוצא לי מהראש. לא יצאת מהראש מעולם. כבר מהרגע שגיליתי שאני בהריון ואמרתי לכולם שזה בן. אני לא רוצה להוציא אותך מהראש. אתה חי שם וזה טוב לי. אתה חי סביבי וזה מרגיש לי הכי נכון. אי אפשר לשכוח אותך, נמשים שלי, אי אפשר. אי אפשר לנתק את חבל התבור הזה מאמי, אמא לא יכולה לשכוח את הילד שלה.
לשיר הזה יש משמעות אחרת רוי. פתאום כשאתה שר לי את זה ככה, מתוך המכשיר, אני מבינה כמה הכנת אותי מראש למה שהולך לקרות. נכון, לא ידעת וגם אני לא, אף אחד לא ידע, רק היד המכוונת למעלה ידעה.
והשארת לי זיכרון להקשיב לו עוד לפני שהלכת.
לירן דנינו בשירו – יש ימים
"יש ימים את מבינה,
אני מתרסק ממחשבה קטנה,
שאת לא תהיי, לא תהיי פה יותר.
זאת תמיד אותה המנגינה,
בלעדייך היא נשמעת קצת שונה,
וזה שורט זה שורט לי בנשמה.
אם רק היית ברגעים שנשברתי כמו ילד לפעמים,
וזה לא עבר זה שרף כל כך בפנים,
תמיד אמרת רק לשחרר, שזה יחזור אם אאמין,
אני עכשיו פצוע וזה לא עובר.
לא, לא זה לא הזמן שירפא לי את הלב,
זה גם לא החלום שאולי תבואי לבקר,
אני כבר לא יכול יותר.
יש ימים את מבינה,
מתגברת בי ההבנה,
שזה לא יחזור להיות בינינו.
איך בסוף נהיית שונה,
לא אותה ילדה תמימה,
כמו שהיית עוד שרק הכרנו.
אם רק היית ברגעים שנשברתי כמו ילד לפעמים,
וזה לא עבר זה שרף כל כך בפנים.
תמיד אמרת רק לשחרר, שזה יחזור אם אאמין
אני עכשיו פצוע וזה לא עובר.
לא, לא זה לא הזמן שירפא לי את הלב,
זה גם לא החלום שאולי תבואי לבקר,
אני כבר לא יכול יותר".
אני כבר לא יכולה יותר רוי, אמא כואבת אותך עד עמקי נשמתה.
#רויצוק_תמיד_איתי
#אומרים_לא_ללחץ_חברתי
#לי_זה_לא_יקרה
