מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
צילום: עצמי
זיכרונות
42 שבועות שאני כותבת כבר. יום שלישי קבוע.
הכתיבה עושה לי טוב רויצ'וק, ערוץ שונה לשיחות שלנו. בתקשורת יש מכלול שלם של דרכים לתקשר אחד עם השני. אני הרי עובדת בזה כבר כמה שנים טובות. איתך תמיד היה לי קל לתקשר, וזה לא שלא היינו מתווכחים, ברור שכן. ויכוח היא דרך מסויימת, בה שתי דעות שונות מנסות להתגבר אחת על השנייה. אך איתך ערוץ התקשורת היה שונה, ידעת איך לדבר איתי. כשרצית משהו, ידעת איך לקבל את זה מאמי שלי. מספיק שהיית מחייך. לפעמים היית מנדנד כל כך הרבה, שלא הייתה דרך להתחמק מהתשובה טוב.
הזיכרונות לא מרפים רוי.
החדר שלך, הזיכרון הכי קרוב אלייך, למי שהיית ולמה שאהבת. הדלת הירוקה בבית, כך אני קוראת לה. אני מוצאת את עצמי אומרת הרבה פעמים "בחדר של רוי", "שימי בחדר של רוי", "תביאי מהחדר של רוי".
הדלת הזו מאוד בולטת בבית החדש. מבנה חיצוני שיושב בחצר הבית. יהיו כאלו שיגידו שזה אתר הנצחה, בכלל לא איכפת לי. כל הזיכרונות שלך שם. שחזרתי את החדר בדיוק כמו שהיה בבית הישן. זיכרונות, זה מה שנשאר לי ממך. אני פותחת את הדלת הירוקה, עליה מנעול גדול מברזל, כי סבא החליט שהדלת צריכה להינעל עם מנעול גדול. אני פותחת וקרן שמש נכנסת יחד איתי פנימה. הדבר הראשון שרואים זו המיטה שלך, עם המצעים שהשארת. לא החלפתי אותם מאמי שלי, לא יכולתי, יש עליהם את הריח שלך. רק שלידה התווספו כל מיני חפצים שאם היית בחדר לא היה צורך בהם. הם בטח היו בארון או במגירה. כובע של מכבי חיפה ועוד כובע של ברזיל, צעיף ירוק, חולצה מהמשחק שהיינו בו עם התמונה שלך, חולצת המחזור שלך שקיבלתי מבית הספר, הדובי הגדול בקצה המיטה, המאוורר הקטן שהיה חשוב לך תמיד להדליק כדי שהזבובים לא יעצבנו לך את האוזן. לימים הבנתי שהתכוונת ללימודים וצחקתי עלייך. צחקנו. "נו אמא מה זה משנה", בא לי לקרוא לזה זבובים". אני זוכרת שאמרתי לך שעד קומה 12 הזבובים לא עולים, הם מתעייפים בדרך. הצחוק המתגלגל שלך הגיע עד למטה.
צילום: עצמי
מצד שמאל תלויה המראה שלך, עליה הדבקת מכוניות מרוץ. לידה עומדת סיפריית ה X- הצבעונית שקנינו בתחילת כיתה ה'. שמת עליה את האקסבוקס ושיחקת כל היום כדורגל. פיפה. קנינו את כל המשחקים של פיפה. יום אחד שמעתי אותך צועק ונכנסתי שאלתי למה אתה צועק. ענית לי: "מה אמא, אני מתאמן עם מסי ורונאלדו". הבטחתי לך שבבר מצווה אקח אותך לברצלונה ונלך יחד למשחק.
המיטה שלך היא מיטת גלריה של איקאה, שאתה בחרת בעצמך. אני זוכרת שהלכנו עם מאיצ'וק לאיקאה ובחרנו חדרי שינה לשניכם. התלהבתם.
ביום שהרכיבו את החדרים לא הפסקת להתרוצץ בבית. "נו זה מוכן?", שאלת, "אמא זה יהיה מוכן עד הערב? אמא אני הולך לישון במיטה החדשה היום. אין מצב שלא!".
רויצ'וק יש סרטון שלך שצילמתי אותך נכנס לחדר אחרי שסיימו להרכיב הכל. התקלחת, לבשת פיג'מה וטיפסת למעלה למיטה. רואים את ההתרגשות, את השימחה. סוף סוף כל החדר שלך מאמי, מאיצוק עברה לחדר אחר. חדר הממ"ד שלימים יהיה חדר הסיוט! רואים בסרט איך אתה מתרגש ואני שואלת אותך "רויצ'וק איך?" ואתה אומר: "אמא תודה, תודה, תודה!".
יש סרטון כזה, אבל אני לא מעיזה לצפות בו.
הזיכרונות שיכולים כל הזמן. מצד ימין הארון שלך, עם כל הבגדים. הכל מסודר כפי שהשארת גם, הבגדים שאהבת מקדימה ואת כל השאר מאחור. היה חשוב לך ללבוש את מה שאתה אוהב הכי הרבה.
רוי שלי, הזיכרונות האלו הם הדבר היחיד שאני מתרפקת עליהם. לפעמים נדמה כאילו לא באמת היית. כבר שכחתי איזה גובה אתה, ובעצם לא שכחתי, פשוט מזמן לא ראיתי אותך מאמי. אז רק שתדע שאפילו את הדלת שלך מהחדר לקחתי איתי. בקיץ האחרון לפני שנה סימנת על הדלת את הגובה שלך. וכתבת – 30.7.2024 זה הגובה שאני רוצה להיות. סימנת בטוש אדום את הגובה שרצית להגיע אליו.
הדלת הלכה איתי לחדר החדש.
צילום: עצמי
אז הדלת הירוקה נפתחת לאט וכשמציצים פנימה רואים את כל מה שהיה ויישאר תמיד – הממלכה של רויצ'וק.
אני יוצאת החוצה עם דמעות, סוגרת מאחוריי את הדלת הירוקה, מביטה עוד שנייה אחרונה, נועלת אותה ואומרת בלב: "ביי מאמי שלי. ביי חיים של אמא. מחר אבוא שוב, מחר אפתח את החלון ואאוורר את החדר, אתן לאוויר לטייל על הקירות, המצעים, הנעליים שמונחות מתחת למיטה בדיוק באותה צורה שאתה היית מניח. על הלגו שהרכבת ומונח לו גם, הכדורים שלא רצית לזרוק למרות שהיו כבר בלויים. האוויר מנקה הכל.
רק לא את המחנק שלי, למה האוויר שנכנס יוצא בכבדות?
לזיכרונות יש תפקיד חשוב בחיינו, בלעדיהם היינו קמים כל בוקר ומתחילים הכל מחדש מבלי לזכור כלום. זה בדיוק כמו מנוע חיפוש באינטרנט, תקישו מילה ויעלו מיליוני אופציות לבחירתכם.
רוי. אני מקישה בראשי "רוי" ועולים לי אין ספור זיכרונות, שתפקידם כנראה להזכיר לי כמה נהדר היית, כמה מדהים היית, כמה ילד שלי היית. רק שלי.
אני מקישה רויצ'וק שלי ואין דרך לברוח מהזיכרונות החדשים שמצטרפים לישנים. יותר נכון 42 שבועות של זיכרונות חדשים.
תאספו זיכרונות. תרכזו אותם בכל דרך שתבחרו. ברישום, בצילום, בתיעוד.
אולי יום אחד תצטרכו אותם מבלי שתדעו.
זיכרונות. זה מה שהשארת לי, נשמה של אמא.
