52 שבועות / בקי מעוז

סיכום שנה

45  שבועות שאני כותבת לך, רוי, ילד שלי. 45 ימי שלישי שאתה לא עונה לי.

היום ראש השנה. החג הגיע, תרשה לי לסכם את השנה שלי. מבקשת ממך הפעם לכתוב עלי.

זו הייתה שנה נהדרת, או כך חשבתי לי. התחלתי אותה עם המון שאיפות, חלומות, מטרות, רצונות.

הרבה פעמים ישבתי וחשבתי מה היה כל כך נהדר בשנה הזו? מה? עשיתי יותר כסף? פגשתי יותר אנשים? ביקרתי בעוד מקומות? נהניתי יותר?

זו הייתה שנה די רגילה, אם אני חושבת על זה, לא תיארתי לי שכך היא תסתיים, אך המציאות קרתה. היא הכתה בי והותירה אותי פצועה וחסרת אונים.

אז זו הייתה שנה סוערת. מצאתי את עצמי כועסת הרבה, מאוכזבת הרבה, נטושה מעצמי, נטושה ממי שאני. שכחתי לגמרי מי אני, למה אני ובעיקר מה אני? אמא או אישה. בעלת עסק או סתם עוד אחת מההמון.

יש האומרים שאהבה מרפאת הכל. כמעט הכל. אז השנה הזו למדתי שאהבה היא דבר יחסי לכל אחד מאיתנו. כל אחד רואה אותה אחרת. למדתי יותר מכל, שלאהבת אם אין תחליף. שאת האהבה הזו אנו רוקמות לאט לאט עם היווצרות החיים בתוכנו.

כל חיי נאבקתי בשיניים כדי להוכיח לכולם שאני שווה, שאני טובה, שאני מספיק טובה. המאבק גבה מחיר כבד. מחיר של מסכות יקרות ערך, כאלו שאנו רואים בסרטים. לעיתים עטיתי על עצמי מסכה כל כך יקרה וכל כך כבדה, שלהוריד אותה היה בלתי אפשרי. הייתי בלתי מנוצחת, לכל מקום שהגעתי הצבתי עובדה – אני כאן ואבלוט בכל מחיר. להיות בלתי מנוצחת היה תפקיד לא פשוט. להיות חזקה ולהישאר שפויה? זה לא מסתדר יחד, והשנה הזו פתאום הורידה את כל המסכות. גם את היקרות והכבדות. האדם שהייתי כבר איבד את עצמו. פתאום גיליתי שאני לגמרי לא בלתי מנוצח, זה כמו להתגרות בגורל מבלי לדעת.

מודה שהיו לא מעט פעמים, שלא הוקרתי את מה שהיה לי, לא הערכתי. הייתי עסוקה במסע ניצחונות, הישגים ומלחמות. מלחמת הישרדות על המקום הראשון.

המקום הראשון באהבה, המקום הראשון באימהות, המקום הראשון בעסק.

לא הערכתי בעצם כלום, השקעתי בשדות הלא נכונים, באנשים הלא ראויים ובעיקר כי אני הרגשתי לא ראויה.

למצוא מקום בעולם הזה, להיות שייכת ולא תלושה. נאחזתי בילדיי בכל כוחי כדי להוכיח הנה, אני אמא חד הורית הכי טובה שיש. נאחזתי בעסק כדי להוכיח הנה, אני מצליחה לנהל אותה הכי טוב בעולם, אך את רגעי התבוסה, רק אני מכירה ויודעת. רגעי התבוסה בזוגיות שהתפרקה והתפוררה לאט לאט. עסק שלא תמיד היה רווחי אך The show must go on, לא?

הקשיים בגידול ילדים לבד, לאזן בין הבית לעבודה, להיות שעות ארוכות מחוץ לבית ולא תמיד להספיק הכל. רגעי התבוסה בכל פעם שלקוח היה אומר לי לא. וכן, עבורי זו הייתה תבוסה כי הייתי במלחמת ההוכחה כמה אני שווה.

מעטים מכירים את עולמי הפרטי וגם אלו שמכירים לא יודעים את כולו. זו הייתה שנה שהכתה בי כרעם ביום בהיר והצליחה להביס אותי.

לימים הרגשתי כמו הרקולס, הזזתי הרים ופתאום נפלתי. הסכין החדה שנכנסה לתוך ליבי ופילחה אותה לשניים כאבה כמו להבת אש. כשהחל הדימום הבנתי שהוא החל כבר מזמן, רק למדתי לחבוש בפלסטרים עבים. גופי לא עמד בעומס ונפלתי. השברים היו סביבי ובתוכי ומעט מאוד רצון לאחות אותם.

זו הייתה שנה מקוללת, ארורה.

שנה שבה לא הצלחתי לשים שום מסכה יותר. השנה הזו חייבה אותי להיות אני.

הרצון להיות נאהבת פתאום בכלל לא היה על הפרק. השנה הזו שנאתי את עצמי כמעט כל יום מחדש, לא עמדתי בשום דבר שהצבתי לי. הכל קרס סביבי ואני עומדת מול תהום ואין לי לאן ללכת אלא רק ליפול לתוכה. היא בלעה אותי לגמרי. כיסתה עד מעל הראש. כדי לצוף מדי פעם, הייתי צריכה לבקש עזרה. ואני, שלא יודעת בכלל לבקש, איך אוכל עכשיו להראות חולשה?

שאלות מהותיות על החיים התחילו לצוץ, מי אני ולמה אני כאן, ולמה לעזאזל נבחרתי על ידי היקום להיכנס לתופת בעודי חיה ולהישרף כך?

אומרים שהזמן האמיתי זה כאן ועכשיו. אתמול עבר ולא יחזור, ואת העתיד לא ניתן לנחש מה יהיה בו. אבל הכאן ועכשיו שלי הוא גיהינום! למי הפתרונות?

בשנה הזו הרגשתי לא מעט פעמים את כישלון האימהות. הדבר הזה שאנו פוחדים ממנו הכי הרבה.

הדאגה הכי גדולה של הורה היא שלא יקרה כלום לילד שלו. כשלתי כי חטאתי בחטא השאננות. התמכרתי למסכות. התמכרתי לביטויים כמו "לי זה לא יקרה". הכל יהיה בסדר ואני אסתדר. כמו חתולה עם תשע נשמות, נפלתי וקמתי אין ספור פעמים.

זו הייתה שנה בה למדתי שאהבה אמיתית היא ללא תנאים ובני האדם הוכיחו שוב ושוב, שיאהבו בתנאי ש…

לא יודעת אם אי פעם אהבתי באמת. רויצוק שלי, דבר אחד בטוח, דבר אחד אני יודעת – אהבתי אותך, אוהבת אותך לעד, אבל מאמי שלי, איך אלמד לאהוב מחדש כשאני כל כך מאוכזבת מעצמי. איך אהיה החברה של עצמי שוב, חיים של אמא?

בשנה הזו הבנתי, שכשאני שותקת, אף אחד לא מדבר. כשאני בוכה, לא באמת שמים לב, אז עדיף לבד ובשקט. כשאני רוצה משהו, לרוב אני לא מבינה וזו טעות וכל מיני משפטים הזויים של הסביבה, כי כולם יודעים מה טוב בשבילי עכשיו.

החיים הם רכבת הרים אמיתית, האמינו לי, ואני שפוחדת מהזוויות החדות ברכבת ההרים הזו, נפלתי 90 מעלות בלי התראה מראש.

עכשיו השעה 02.00 בלילה ואני לא נרדמת. התמכרתי לסדרות כדי לא לשתות כדורים מטשטשים. אני לא ישנה בלילות, פתאום הבכי תוקף אותי ואני יוצאת למרפסת לעשן את עצמי לדעת, מערפלת את החושים עם ניקוטין, כאילו שזה עוזר וחוזרת חזרה לחדר הריק.

השנה הזו הביאה איתה את המשבר הכי גדול שאדם יכול לחוות, משבר האובדן. אז גם הלילה לא נרדמתי ומשהו בי האיץ לכתוב. אני כותבת המון, את הרוב אתם אפילו לא קוראים. זה נשאר במחברת או על המחשב. אפילו הספקתי לכתוב עוד כמה עמודים בספר שאני כותבת כבר שלוש שנים.

מה אני רוצה בשנה החדשה? וואלה לא יודעת, ולמעשה כל תכנון או שאיפה כבר לא מוצא אצלי מקום, כי אני חסרת אמונה. הכל היה טוב עד לרגע ש… תכננתי הכל עד לרגע ש…

אני חושבת שאני רוצה לאהוב את עצמי ככה מצולקת. שאפסיק להאשים את עצמי, שהמצפון יהיה רגוע כשאני מחייכת או נהנית ממשהו. שזה יהיה בסדר אם אקשיב למוזיקה שאני אוהבת. שזה לא יהיה כזה נורא אם אקנה לי חולצה חדשה ואתלהב ממנה ממש. שאלך כבר למספרה כי עשרה חודשים לא צבעתי את השיער וארגיש שזה בסדר שאני דואגת גם לעצמי.

שזה ממש בסדר לאהוב ולהיות נאהבת, ולרצות להיות ראויה לאהבה ללא תנאים, ככה בלי פילטרים, עם החצ'קון שצץ פתאום וללא מייקאפ כדי להסתיר את הקמטים, עם כמה קילוגרמים נוספים. לחייך להודעות רומנטיות או לחיזור מרגש, שמישהו יגיד לי "אני אוהב אותך" ויתכוון לזה באמת. שאתרגש מכל דבר, אפילו מהדברים הכי פשוטים באמת. להיכנס לכיתה ולחייך, כי זה בסדר. לישון ולא בגלל שאני בורחת מהמציאות.

אני חושבת שהשנה הזו אני בעיקר רוצה לחיות, כי הפסקתי. הפסקתי להיות, פשוט הפסקתי. מסע ארוך מאוד של משבר ענקי ובתוכו תהליך מטורף, בו למדתי להכיר את עצמי מחדש.

אולי עוד יגיע היום שאכתוב ספר על איך להתמודד עם משברים בחיים, אבל בינתיים אני רוצה לעבור את המשבר הזה, לא לקצר תהליכים, אלא לעבור אותו כמו גדולה ולנצח. אך הפעם, הניצחון לא יהיה בתחרות עם אחרים, את זה כבר סיימתי לעשות,

הפעם הניצחון יהיה על החיים שלי.

כן רויצ'וק, יצא לי ארוך מאוד, כי זו הייתה שנה ארוכה שלא נגמרה כל כך מהר ואולי בעצם עפה בשניות..

מלאך שלי, החיים כפו עלינו שלא נחווה את כל הרגעים המרגשים במהלכם, שלא אחווה אותך מתבגר, מתגייס, מתחתן, אך החיים חזקים והם כופים עלי לחיות, לא להרפות.

אני פותחת את השנה הזו עם המבט קדימה ועם המחשבות שאני ראויה, שאני טובה מאוד, שאני חזקה כמו שאני חלשה, ולהיפך, שאני חלשה כמו שאני חזקה.

רויצ'וק שלי, עם זה אני אנצח את השנה הבאה עלינוה לטובה.

האור שבתוכי דולק, כי אתה מחזיק את הנר, הוא חזק מאי פעם. אני יודעת להגיד היום שכבר לא תחזור, אך אתה בתוכי תמיד וזה הכי חזק שיש.

תראה איזו גיבורה אני, כתבתי עד עכשיו בלי דמעות בכלל, אתה הכוח שלי נשמה של אמא.

כך אני מסכמת את השנה שהייתה ומתחילה מחדש את השנה החדשה, אני חייבת כי הותרת אותי כאן כדי להיאחז בהם חזק, עד כמה שניתן.

שנה טובה ממני, רבקה מעוז אמא של רוי פאר המלאך.

#רויצוק_תמיד_איתי