מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
שבוע 49: מסע או משא?
צילום: עצמי
התעוררתי הבוקר בשעה 05:45, לקולות של מים השוטפים את הגינה, החלון והאויר. רויצ'וק, יום שלישי היום והוא התחיל עם גשם חזק. הכל היה אפור כשקמתי. הסתכלתי בחלון שלי בחדר, שצופה לגינה ולחדר שלך, לדלת הירוקה. כבר כמה שבועות שאני משאירה את הדלת בחדר שלך פתוחה, כדי לאוורר את החדר, כדי לאפשר לאוויר נקי ושמש להיכנס. נעמדתי בחלון ונתתי לאוויר הקר להיכנס לריאות.
אני אוהבת את השקט של הבוקר. ציפור מצייצת על עץ הלימון, שנמצא ממש סמוך לחדר שלך. פעם, בבית הישן, היינו מתעצבנים מהיונים היושבות על החלון, בחדר של מאי. החלון ממנו נפלת, מאמי שלי.
אני זוכרת שהייתם צוחקים עלי שאני מדברת עם היונים, מבקשת מהם להפסיק ללכלך לנו את המרפסת, כי נמאס לי לנקות. לא פעם הן היו נכנסות אל הבית ואפילו צילמתי סרטון, שאני מנסה לגרש אותם החוצה והתפוצצת מצחוק. זוכר מאמי שלי?
הגשם הבוקר היה חזק, היה בו משהו שונה. הטיפות שפגשו את האדמה והאספלט השמיעו קול נפץ. בבית הקודם לא היה לנו את זה. תמיד אמרתי איזה כיף יהיה לשמוע את הגשם ניתז על הרצפה, כי בגובה בו גרנו לא שמעו את הטיפות. אתה הייתה אומר לי: "אמא, נו מתי נעבור כבר?".
יצאתי לסלון ופתחתי את החלון הגדול שפונה אל הגינה. הכנתי לי קפה. השכונה עדיין ישנה. אני לא ישנה טוב, רויצ'וק. המחשבות לא מניחות לי לרגע. שנה של מסע שהפך להיות גם משא.
מה זה בעצם, מסע או משא? אני לוקחת לגימה ראשונה והטעם של הקפה נמהל בפה והריח באף. הגשם ממשיך ואני חושבת לי, מה היה קורה אם היה יורד גשם ביום שלישי הארור ההוא. כנראה שלא היית יוצא למרפסת, שלא הייתם מגיעים לחלון, כי הכל היה רטוב והמחשבה שתחליק, הייתה עולה לך כנראה בראש. מה שלא עלה באותו היום שהיה יום שמשי וחם.
צילום: גונן שמר
השמשייה בחצר בצבע כחול, היא עדיין פתוחה כי החורף לא ממש כאן. הרעש של הטיפות על השמשיה מהמם בעיני. אני מתחילה לנהל איתך את השיחה היומית שלנו בבוקר, שואלת אותך איך להעביר את היום.
כמה קשה לי לצאת מהבית.
ואז אני רואה חילזון קטן שמזדחל לו על האבן במרפסת. הוא קטן מאוד, צעיר. ניכר עליו שהבית שהוא סוחב על הגב קטן. אני מחייכת ואומרת לך: 'רויצ'וק, אולי זה אתה עושה לי סימן?'.
שנינו יצאנו למסע שהפך לעיתים למשא על הגב. אני מרגישה כמו החילזון, ממש קטנה. עדיין לא מבינה את הדרך החדשה הזו. לא בדיוק יודעת לאן היא מובילה. מה עלי לעשות בה. איך בכלל סוחבים משא כזה על הגב וממשיכים במסע קדימה.
החיים שלנו מורכבים מאוד, רויצ'וק. לא פעם דיברנו על העבודה שלי אני ואתה. לקחתי אותך איתי לשיעורים וקורסים שהעברתי. ישבת בצד והסתכלתי עלי בהערצה. אנחנו מתבגרים והמסע, מהרגע שיצאנו לאוויר העולם מתחיל. לנו ההורים, יש את המסע החדש – ההורות. אחריות משמעותית על חייכם, מאמי שלי, וזה משא כבד על הכתפיים, אנחנו דואגים לכם כל הזמן.
במקביל גם לכם יש מסע כילדים, ואחר כך כאנשים בוגרים. שתי דרכים מקבילות בהן אנו צועדים. ואני כאמא, כל הזמן צעדתי בצעדי לביאה ששומרת על הגורים שלה. אתה היית הכפיר שלי, מאמי. האחיות שלך היו גדולות ואתה היית הקטנצ'יק, זה שזקוק להכי הרבה הגנה, הכוונה ודאגה.
זה מסע שכל חיינו נהיה בו ומשא כבד עלינו, כי הפחד הכי גדול של הורה הוא שמשהו יקרה לילד שלנו.
אני ממשיכה לצפות בחילזון, שלאט לאט ממשיך במסע שלו. הבית מתנדנד לו על הגב מצד לצד ואני אומרת לך: 'רויצ'וק אתה רואה? הוא לבד כאן. אמא שלו לא לידו. הוא תיכף יגיע לשפת האבן ועלול ליפול משם. זו הדרך שלו. אין אף אחד שיכול להגיד לו מה לעשות ואיך להיזהר. ואם ייפול, זה לגמרי המהלך שלו במסע הזה.
צילום: עצמי
אני מדמה את עצמי לחילזון וחושבת איזה מסע אני עוברת בשנה האחרונה. למה הייתי צריכה את זה. היה לי ממש בסדר גם עם החיים הקודמים. המסע של פעם, נראה כיום כמסע הישרדות כדי לקיים חיים נורמליים ושלא ייחסר לכם דבר.
כן, שילמתי מחיר כבד. לעיתים הייתי חוזרת הביתה מאוחר. בימים האלו שלא הייתי בבית, היינו מדברים מיליון פעמים ביום, כדי שנתעדכן ביחד איפה אתה, אם אכלת, שתית, נחת, עשית שיעורים. השתדלתי להשאיר לך ולמאי את האוכל מוכן, כדי שרק תחממו, והבית תמיד היה מסודר, שאם תביאו חברים שיהיה לכם נעים, או שסתם יהיה לכם כיף להגיע הביתה כשהחדר מסודר.
זה היה המסע שלי והמשא שלי לגמרי.
הבוקר אני יושבת כאן בגינה, החלון פתוח, טיפות המים נכנסות הביתה ולי, זה לא איכפת, זה מנקה את הכל.
אני אומרת לך, או לעצמי, רויצ'וק, חתיכת משא יש לי על הכתפיים, השנה הזו, לדעתי, אפילו עוד לא התחלתי אותו, ואני לא כל כך מבינה מה קורה כאן בדיוק.
איפה אתה מאמי שלי? איפה אתה חיים של אמא? ככה ניפגש תמיד? פעם חילזון או פרפר? פעם רוח חזקה שתנשב פתאום? את הקליפה שלך האדמה ספגה לתוכה והיא לא תשוב יותר.
אך הנשמה, שלך ושלי, לנצח במסע הזה. אני נושאת אותך בליבי תמיד, רוי. מהרגע שנודע לי שאני בהריון ועד עולמי עד, גרת ותמשיך לגור אצלי בלב. הגוף שלי מארח את הנשמה שלך, אני הקליפה החדשה שלך.
זה המסע של שנינו, מאמי, אמא ובן שאולי נפרדו פיזית, אך לעולם לא ייפרדו נשמתית. זה המשא שלי, כי את השכול אשא כל חיי, אי אפשר להפריד את זה מהמציאות שלי.
לקחת את המשא הזה ולהפוך אותו למסע אופטימי ומועיל? לא יודעת, אני מאוד משתדלת, אך דבר אחד בטוח, החיים של כולנו הוא מסע אחד אדיר והמשא על כתפינו הוא הניסיונות שאנו חווים והשיעורים שאנו עוברים.
נכון, השיעור הזה והניסיון הזה הוא אחד יותר מדי, מספיק לכמה גלגולים, אך זה קרה וזה כבד מאוד על הכתפיים. המשקל גדול מלשאת אותו לבד, אך זה המסע שלי ואני חייבת להתמודד עם זה, ככה כמו שזה. בדיוק כמו החילזון הקטן כאן בחצר הבוקר.
אל תפחדו מהמסעות שלכם, תבדקו תמיד מה אתם נושאים על הכתפיים. אולי יותר ממה שצריך ואולי בדיוק מה שצריך. בסך הכל, אנו צריכים להיות מודעים לעצמנו ולמה שקורה לנו.
הגשם הפסיק ונכנסתי להעיר את מאי לבית הספר. הכנתי לה כריך, כמו שהיא אוהבת, וניגבתי את הדמעות.
עד לפני שנה היו עומדים כאן שתי לחמניות ושני בקבוקי שתייה.
#רויצוק_תמיד_איתי
