52 שבועות / בקי מעוז

התארגנות

50  שבועות, רוי. 50 שבועות עברו, מאמי שלי, זה כל כך הרבה זמן ביחס לחיים. אצלי, הזמן עצר מלכת באותו יום שלישי.

הבוקר הגעתי ללמד שיעור בנושא אינטליגנציה רגשית. במהלך השיעור הזכרתי אותך אינספור פעמים והתלמידים היו מרותקים אלי. הרבה פעמים אני חושבת, כמה כוח אתה נותן לי, להחזיק מעמד ולא להתפרק.

סיפרתי עלייך, סיפרתי עלי. כמה הנושא של השיעור פגש אותי בתהליך האבל והאובדן, כמה אינטליגנציה צריך כדי להכיל את המוות שלך, מאמי. לא יודעת לאמוד כמויות, אין כמות, אי אפשר לתאר או לכמת במספרים.

יצאתי מהשיער והלכתי לכיוון המכונית, אז נכנסה הודעה לנייד. פחדתי לפתוח אותה, כי ידעתי מה אראה שם. אנחנו לפני האזכרה שלך, חיים של אמא, חודש נובמבר התחיל. פחדתי מהחודש הזה הכי הרבה בשנה האחרונה. אנחנו מתארגנים לקראת האזכרה, הסידורים טכניים של רב, סעודה והקייטרינג, ביקשתי מכולם שיעזרו לי, כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה כרגע.

ואז ההודעה נכנסה, הגהה למודעת האזכרה. אוף!

רויצ'וק, אתה יודע מי הכין אותה? שרון, מאמי, שרון שאתה כל כך אוהב, אבא של עומר שאתה כל כך אוהב. אני מתארת לעצמי כמה היה קשה לו לנסח ועדיין, הוא לא חשב פעמיים כשביקשתי שיוריד את זה ממני.

אני פותחת את ההודעה והאותיות הענקיות ניבטות מולי ואני מתרסקת, רוי. העיניים מתמלאות בדמעות ואני לא כל כך בטוחה שאני מצליחה לעכל את השם, כפרה עלייך.

ידעתי שיהיה לי קשה.

בשיעור היום לימדתי, שאינטליגנציה רגשית היא הדרך של המוח והלב לעבוד בשיתוף פעולה מוצלח, אחת מהמיומנויות הרכות שאנו רוכשים עם השנים ומפתחים אותה עם כל ניסיון ושיעור בחיים.

השיעור הזה הוא אחד יותר מדי, רוי, אחד יותר מדי! אמרתי, לא פעם, שאני לא יודעת לחיות בלעדייך ולצד זה, הנה אני חיה (מתה מבפנים). אני עובדת, פוגשת אנשים, מלמדת, לפעמים מחייכת, מבשלת, מנקה, ישנה. חיה, אם אפשר לקרוא לזה חיים.

אני עושה הגהה במהירות למודעה ומתנתקת, מניעה את הרכב ונוסעת חזרה הביתה. יום שלישי היום, אני רוצה לכתוב את הטור השבועי שלי.

אני פותחת את הרדיו ואז זה קורה. התחיל להתנגן לו שיר, שתמיד אהבתי את הקצב והמנגינה שלו, אך פתאום הוא קיבל משמעות אחרת. השיר "מילים יפות מאלה" של עידן רייכל.

כל מילה יורה חץ ישיר לבטן הכואבת שלי. אני מקשיבה למילים ופתאום קולטת שזה מה שבעצם מתנגן לי בראש בשבוע האחרון.

אני מתארגנת לקראת טקס אזכרה של רוי, הבן הקטן שלי, פאק! המילים ממשיכות והשיר מתנגן ואז אני נעצרת בכיכר, נותנת לאוטובוס לעבור אותי ומתקדמת אחריו לאט לאט. בתחנת האוטובוס אני רואה ילד שיושב לבד, ילד עם בלורית שיער בלונדינית ממש כמו שלך, רק שהוא קצת יותר גבוה, גדול יותר. הרגשתי פיצוצים בלב!  ואוו, הנה רויצ'וק שלי.

גם השיר וגם הילד בתחנת האוטובוס היו סימנים ממך. אתה שולח לי כל כך הרבה סימנים שאלו היו גם ממך.

מה הסיכוי שישב ילד שדומה לך כל כך, עם אותו השיער והשיר מתנגן לו ברקע?

סימנים שלך אלי, כאילו אתה אומר "אמא אני רואה שאת מתארגנת, אני צופה בך מהצד. הכל בסדר. זה עוד חלק מהתהליך". אני שומעת אותך מדבר איתי בראש וכל מה שבא לי זה לצרוח דיייייי. תחזור!

אין לי דרך ליפות את הדברים כי הם לא יפים, הם כואבים והם כאן ועכשיו. זה המצב, אני מתארגנת לקראת האזכרה שלך, כי הגיע הזמן.

לא בא לי, קחו את זה ממני, תקברו עמוק באדמה או תזרקו לים, רק קחו את הכאב הזה השבוע ממני. בבקשה, הוא בלתי נסבל!

תמחקו את נובמבר מלוח השנה וגם את יולי, וגם את יוני. תמחקו את כל השנה הזו, פשוט תמחקו אותה.

המחנק הזה בגרון.

ולחשוב שהטור משתנה רק בגלל שיר ברדיו וילד בתחנת אוטובוס.

רויצ'וק, מאמי שלי, בבקשה תן לי את הכוח לעמוד בזה השבוע. בבקשה אל תיתן לי להתמוטט. כבר אספתי טיפה את עצמי בחזרה.

אוהבת אותך מאוד, אימוש שלך

ואלו מילות השיר:

זה לא אומר שאני לא אף פעם
זה רק עכשיו, אז תחכה
ואז אבוא כשיעבור הזעם

ואז אחזור – כשיתבהר.

זה לא אומר שאני לא חושבת
עליך בכל יום, כל שעה
עדיין אין שלווה ואין את השקט
כי בכל מקום עולה מולי דמותך.

גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה
גם אם לא מצאתי דרך להגיד שלך
תדע עכשיו שרק אותך אני אוהבת
תדע בלב אני תמיד איתך
תדע אני תמיד, תמיד איתך

זה לא אומר שכך ואין אחרת
זו רק סופה ביום חולף
ואז תראה איך כשתזרח השמש
אשוב אליך מן הגשם השוטף.

#רויצוק_תמיד_איתי