52 שבועות / הילה מלמד

שבוע 39 היום, תשעה חודשים עברו מאותו יום, רוי.

אתה לא מכיר אותי, אולי שמעת עלי פעם, כשכתבתי על אמא שלך, אבל אני שמעתי עליך הרבה. שמעתי על הנמשים, על האופי הקופץ, על הלב הטוב וראיתי את אמא שלך זוהרת, כשסיפרה עליך.

כבר שבועות ארוכים שהיא כותבת אליך, באתר האינטרנט אותו אני עורכת, אחרי שהבטיחה לכתוב בכל יום שלישי, בשעה 12:00 בדיוק, את מחשבותיה ותחושותיה הקשות.

קצת לפני שזה עולה לרשת, אני עורכת את האבל שלה, שנשפך אל הדף, לעיתים בכאב כל כך גדול, עורכת ובוכה איתה. בוכה עליך.

היום קשה לאמא לכתוב, רוי.

קמתי בבוקר וכשראיתי את התאריך ה-20 בחודש, וחשבתי על כך שזה יום שלישי ואמא שלך צריכה להעביר לי את הטור, הבנתי שבטח קשה לה מאוד. לא עבר זמן רב והיא כתבה: "התיישבתי לכתוב ואני לא מצליחה… אני נחנקת".

אז החלטתי שאני אכתוב. לך ולה. כי זה נכון שהכתיבה עוזרת לפרוק כמעט הכל, אבל לפעמים צריך לקבל עוד נקודת מבט. עוד חיבוק מכיוון אחר.

שתדע רוי מתוק, שיש לך אמא לביאה. האמא הכי חזקה שהכרתי. כי לא רק שהיא לא נותנת לעצמה ליפול, היא נלחמת בשיניים כדי להתעלות מעל האבל והחיסרון שלך ומחזיקה את כולם מסביבה, שלא יפלו, שלא יוותרו.

ולא רק זה, היא נלחמת שישמעו את קולה, ישמעו את סיפורך, תחת הסיסמה: "אל תגידו שלי זה לא יקרה", מסתובבת ברחבי הארץ ומספרת שוב ושוב את הטרגדיה שלה, רק כדי שלאחרים זה לא יקרה.

והיא לא שוכחת אותך. לרגע, עסוקה בלהנציח אותך, לספר עליך, לשמור על קשר עם החברים שלך. כבר ביקרת בבית החדש, ראית את החדר שהיא עשתה בשבילך?

יש לך אמא גיבורה, רויצ'וק ואני מקווה שתשמור עליה שם למעלה, כי פה למטה, אנחנו צריכים אותה עוד קצת.

הילה

#רויצוק_תמיד_איתי