52 שבועות / בקי מעוז

אמון. מה עושים עם האמון שאבד?

48 שבועות כבר הסתיימו ועוד יום שלישי הגיע.

הבוקר מצאתי את עצמי יושבת וחושבת על מה אני רוצה לכתוב לך רויצ'וק. יש לי מלא דברים לספר לך, להשלים איתך. החגים מאחורינו סוף סוף. אתמול כתבתי פוסט בפייסבוק והייתי הכי אמיתית וגלויה שאפשר. סיפרתי לכולם כמה היה לי קשה בחגים האלו רוי, שהחגים האלו היו סיוט עבורי.

זהו, הם נגמרו, חזרנו לשגרה. אני זוכרת בשנה שעברה, כשהחגים נגמרו אמרתי לך: 'זהו, רויצ'וק החגים מאחורינו, אתה כבר בכיתה ו', זה הזמן להתחיל להיכנס לעניינים'. בדיוק התחלת את חוג הכדורגל והתארגנו לחודשיים אינטנסיביים של לימודים לפני פסח. היה משהו רענן באוויר, תקופה טובה כזו, האמונה חזרה לחיי. הכל הסתדר. העסק היה בשירים חדשים, בבית מערכות היחסים שלנו השתפרו, בעיקר בגלל שהייתם כל כך בוגרים.

עבדנו הכי הרבה על האמון בינינו, כמה אנחנו משתפים הכל. לא משקרים גם אם אכעס, מספרים את כל מה שקורה בבית ספר ועם חברים.

רויצ'וק, נשמה שלי, אם יש דבר אחד שמאז הלכת אני בוחנת מכל הכיוונים, זה אמון.

רוי,. שיקרת לי. במשך שלושה ימים עשית דבר כל כך מסוכן ואני לא ידעתי כלום ולא הרגשתי שום דבר.

אמון הוא דבר מובנה, הוא נבנה לאט לאט בין בני אדם, בתוך מערכות יחסים. זה לא משנה אם מדובר בבני זוג או שותפים, בקולגות בעבודה או בין חברים, בתוך משפחה או עם לקוחות, בין מעביד לעובד ואפילו בין ממשלות ומדינות. אמון הוא הדבר הכי חשוב בתוך מערכות יחסים, הוא מייצר יציבות בטחון ושקט.

כל הילדים משקרים, גם אני כילדה כשפחדתי לספר משהו, שיקרתי, אך כאן השקר היה גדול מדי, מסוכן מדי.

כשאדם מגלה ששיקרו לו, הוא עובר תהליך. במהלך השנה הזו עברתי תהליך, שכלל בתוכו לחזור להאמין בעצמי, כאמא. כשעשיתי את כל מה שיכולתי לעשות כדי להגן עליך, על מאי אחותך, על אלינור. להחזיר את האמונה בעצמי שהייתי הכי טובה שיכולתי להיות.

מודה, רויצוק, מודה. יש ימים שאני לא מאמינה בעצמי. יש ימים שהמצפון מטריף אותי. מה לא עשיתי נכון? מה לא לימדתי אותך? איפה כשלתי? זה לא פשוט התהליך הזה, הוא קשה מנשוא, הוא מציב מראות מטורפות.

אם בתהליך אימון, המאמן מציב מראות למאומן, אז במקרה שלי אני מציבה לעצמי מראה, החיים הציבו לי מראות. המציאות מציבה לי כל יום מראה חדשה, תהליך מטורף.

בתוך התהליך הזה יש גם את התהליך לחזור להאמין באנשים, להחזיר את האמון בסביבה. זה קטע, אתה יודע רויצ'וק שלי, אם בעבר הייתי תמימה והאמנתי כמעט לכל דבר, היום אני מתקשה. בכל פעם שמישהו מציע אומר או מספר, אני שואלת את עצמי שאלות שלא שאלתי קודם. למה הוא אמר לי את זה, למה התכוון, מה עומד מאחורי הכל, מה נסתר? ואת כל זה למדתי על בשרי מאז שהלכת.

כמה קשה לי להאמין באנשים, ואולי אכפת להם יותר מעצמם מאשר ממני, ואולי הם מנסים להשתיק את המצפון שלהם רק כדי להיות בסדר.

קבוצה שלמה של ילדים שיקרה במשך שלושה ימים, רויצ'וק, הסתכנה וחזרה הביתה כאילו כלום לא קרה, המשיכה בשגרה. ככה כל יום רוי. והשכנה שראתה ולא אמרה כלום? איך אוכל להאמין עוד לאנשים?

והמורה שיצאה לעשן, שראתה ולא אמרה כלום? איך אני יכולה להאמין במערכת החינוך? איך אני יכולה להאמין באנושות?

יש כל כך הרבה רוע רויצ'וק שלי, יש כל כך הרבה שנאה, קינאה. ובתוך כל הכאוס הזה אני צריכה להתרגל לשקר הגדול שלך, ילד שלי. להבין שההשלכה של השקר שלך הייתה לאבד אותך.

בתוך הכאוס הזה אני צריכה להאמין לאנשים שבאמת מכילים אותו ולא אומרים את זה מתוך נימוס. אני צריכה להאמין להם שהם מחבקים אותי מתוך כנות אמיתית ולא מתוך כבוד. להאמין להם שהם לא מאשימים אותי בכלום. להאמין לכל התגובות בכל יום שלישי, מבלי לשאול את עצמי למה היא כתבה ככה, או למה הוא הגיב כך.

אמון היא עבודה אחת שלמה של שני אנשים. שתי פונקציות. אך, וזה אך אחד גדול, אמון היא עבודה עצמית, עבודה פנימית שלנו עם עצמנו. עבודה שלא משנה מי עומד מולנו, אנחנו סומכים על עצמנו. לומדים להכיר את עצמנו בתוך הקשיים והאתגרים.

אמון יכול לחזור אם רוצים, אמון חייב לחזור, כי אי אפשר לחיות בעולם הזה עם מחשבה שכולם שקרנים וכולם תחמנים, זה בלתי אפשרי. זו עבודה מאוד מאתגרת והדרך מפותלת. ובתוך הדרך הזו יצוצו להם כל פעם דמויות, שיתנו לנו להרגיש שהכל בסדר, שיחזירו אותנו אחורה ויגרמו לנו להתחיל מהתחלה.

קטנצ'יק שלי, מחמל נפשי, אהוב לבי, הנפש התאומה שלי, אהבה של חיי. אני מאמינה שלא רצית שזה יקרה, אני גם מאמינה לך שאתה אוהב אותי ואהבת אותי אהבת אמת. מאמינה לך שדאגת לי באמת. אני גם מאמינה לך שלא התכוונת לזה כל כך, שבסך הכל רצית להשתטות כמו תמיד, שרצית להרשים את החברים, אני מאמינה לך רוי שלי.

מאמינה לך שרצית בסך הלכ להיות ילד, ועל הסיכונים לא חשבת, פשוט לא חשבת. בגילך כנראה אי אפשר לחשוב על הכל, ובשניות, החלטה שגויה יכולה להיגמר חמור מאוד.

אני תיכף מסכמת שנה של אבל, שנה של תהליך מטורף. שנה מטלטלת, הפוכה לחלוטין ממה שאני רגילה אליו, ממה שכל אדם נורמטיבי רגיל, אך יותר מכל התהליך הכי עמוק זה להחזיר את האמון בחיים.

כי בעצם כל בוקר אני נלחמת עם הקימה מהמיטה, עם שאלות שאין לי תשובות בגלל חוסר האמון בחיים ובאנשים. למה לקום? איזה חיים מחכים לי? למה לקבוע מטרות? למה לתכנן? למה לחיות אם אנחנו לא יודעים מה יקרה? למה להאמין לאנשים, אם ברגע האמת הם עוזבים את היד ונעלמים? למה בכלל להיות במערכות יחסים? למה להביא ילדים?

זה תהליך שעוד לא סיימתי ונראה לי שהתחלתי אותו ממש לא מזמן.

יש באימון כלי שדיברתי עליו המון עם עצמי לאחרונה – קורבן אחראי. נכון, אני קורבן של הנסיבות, וכדי לצאת מהנקודה הזו צריך לקחת אחריות וליצור שינוי. אני לא יודעת אם אני שם, זה ייקח עוד קצת זמן, אך דבר אחד אני רוצה שיקרה – שאהיה אחראית על האמון שאני אייצר ואצור בחיי, ולא קורבן של חוסר אמון בתוך חיים שלמים של אחרים ושלי.

אני עדיין לא מסוגלת להגיד לך תודה, רוי, אני עדיין כועסת. תודה אומרים בסוף ואני לא מוכנה לעכל שזה הסוף. אין כזה דבר, לא יכול להיות שפה זה נגמר.

בינתיים רק אכתוב לך, מאמי שלי, שאמא אוהבת אותך מלא, מתגעגעת מלא, חושבת עלייך כל הזמן ודואגת לך, גם אם אין מה לדאוג. אמא עובדת מאוד קשה על האמון ואני מבטיחה לך שהעבודה תישא פירות, רק עוד קצת זמן, מסתבר שיש לי קצב מיוחד ושונה.

חזרה לשגרה בטוחה לכולכם ותודה שאתם איתי לאורך 49 שבועות ארוכים של עצב, כאב, אמת בועטת לתוך הבטן ומראות לא פשוטות.

תודה.

#רויצ'וק_תמיד_איתי