מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
צעדים קטנים וגדולים
"בקי, תודה רבה על הקורס, בזכותך חזרתי חזרה לטיפולי פוריות. החזרת לי את האמונה והנחישות להביא ילד לעולם למרות כל הקושי".
זה היה לפני שבועיים, כשסיימתי קורס בבית החולים רמב"ם ובשיחת הסיכום קמה מישהי, ששתקה כל הקורס, ודיברה. היא ריגשה אותי עד דמעות. לחשוב על הצעד הקטן הזה שאני עשיתי וגרמתי לה לצעד כל כך ענקי בחייה. איזו זכות אדירה, אז אישה יקירה. את בטח קוראת עכשיו את הטור, אני מקדישה לך אותו. צעדים קטנים וגדולים מגיעים לחיינו ואנחנו רק צריכים לבחור.
מכירים את זה שאנחנו מחכים לרגע שהתינוק שלנו יגדל טיפה ויתחיל את צעדיו הראשונים? הציפיה להתבגרות הזו היא חלק מתהליך ההורות וגידול ילדים. אז מגיע הרגע שהוא עושה את הצעד הראשון ונופל, אנחנו עומדים ומוחאים כפיים כדי לעודד אותו לעשות עוד פעם מחדש ובכדי שלא יפחד מהנפילה. לאט לאט ובזהירות הצעדים הקטנים והמאוד זהירים הופכים להיות להליכה של ממש ואחר כך לריצה. מהרגע הזה כבר לא ניתן לעצור אותם ובעצם מתחיל השלב של שבירת כל דבר שנקרה בדרכם, הפיכת הבית. אנחנו מתחילים להיזהר איתם מאוד ופתאום הרצון שהם יתחילו כבר ללכת, מתחיל להימהל בפחד מהסכנות ושמא אנחנו לא נשים לב והם יפלו ויפצעו.
גם אנחנו כבוגרים עושים צעדים קטנים בחיים. אני חושבת שמטרת הטור שלי הפעם היא בעצם להראות איך נראים צעדים קטנים, איך נראים צעדים גדולים ומה קורה ביניהם. אם מישהו היה אומר לי שבאמצע החיים, בגיל 46, אצטרך ללמוד ללכת מחדש, כנראה שלא באמת הייתי מבינה את המשמעות של זה, כי החיים אומנם נמשכים ועולם כמנהגו נוהג, הכל רגיל, אך הצעדים שאני נדרשת לצעוד מעכשיו הם צעדי תינוק של ממש.
אני חושבת על החיים שלי ועל כל מה שחוויתי ועברתי במהלך החיים, ואני רואה שבעצם כבר כמה פעמים הייתי צריכה לקום ולהתחיל ללכת מחדש, בכל פעם מסיבה אחרת. הצעדים הקטנים בחיים הם אלו שאנחנו פחות רואים, פחות חושבים עליהם. אני מכירה הרבה אנשים שרוצים לרדת במשקל, שרואים בכל דבר צעד ענקי וקשה להם להתמיד. פתאום צריך להפסיק לאכול את כל הטעים לו הם רגילים, לשלב ספורט שמצריך מהם לקום מהספה הנוחה, לשנות את סדרי הארוחות, להכניס יותר בריא ולשנות גם את סדר היום. רוב האנשים יגידו שמדובר בצעדים גדולים, כי זה בעצם לשנות הרגלים, אך מי קבע שצריך לעשות את הכל בבת אחת. תבחרו בכל שבוע צעד קטן אחד, לא יותר. לאט לאט ההרגל ישתנה ויכניס הרגל חדש לחיים, צעד אחד קטן שעושים מבחירה.
אנחנו כל כך פוחדים, נאחזים במוכר ובידוע, לא משחררים את מה שנוח לנו ופתאום כשמגיע הרגע, יש בנו מלא תירוצים למה לא. בכוונה אני מזכירה את עניין הירידה במשקל, כי אם יש משהו בעולם הזה שהמציאו וימציאו עליו הכי הרבה שיטות, זה ההתמודדות עם עודף משקל.
צילום: עצמי
יחד עם זאת, יש משהו שלפעמים אנחנו לא שמים לב אליו. הצעד הקטן נמצא בכלל בראש, במחשבה, בבחירה, בהחלטה, בשיחה שלי ביני לבין עצמי. זה כל כך קשה להחליט ואנחנו נחפש מלא קיצורי דרך, העיקר לא להיות במקום הזה של להפסיק משהו שאנחנו נהנים ממנו.
ואז מגיע צעד גדול, משהו שכופה עליכם לעשות, זה יכול להיות משקל שגרם למחלה כלשהי, זה יכול להיות כל דבר שגרם לכפייה, אבל אתם נכנסים לפרופורציה ואז נופל אסימון שזה בידיים שלכם. זוכרים את התינוק? קודם הוא נזקק להורים שלו כדי לקום לאט לאט, אך מהרגע שהוא כבר מבין ומתרגל ולא מפחד הוא עוזב את היד שלנו מתחיל לרוץ לבד.
דוגמא נוספת שמוכרת לי מאוד היא מחדר האימון, בימים שאימנתי (למי שלא יודע, אני כבר שנה לא מאמנת אחד על אחד וזה בסדר, אולי עוד אחזור לזה) פגשתי הרבה לקוחות שהייתה להם דילמה מאוד רצינית לגבי מערכות יחסים. הקושי האם לעזוב או להישאר, אם להיפרד או להתמקד.
הצעד הגדול במקרה הזה הוא המפחיד, לקום ולעזוב זה צעד ענקי. אך בעצם מה הצעד הקטן? להתמודד או לברוח? מהם הצעדים הקטנים שאנחנו כל כך פוחדים מהם במערכות יחסים?
לא פעם בחדר האימון הייתה מתנהלת שיחה שלא שמענו אותה, שיחה של רעשי הרקע. מכירים את הרעשים הקטנים בראש, אלו שמפריעים לנו כמעט כל היום, אלו שלפעמים מפחידים אותנו מאוד ולפעמים אומרים לנו מה לעשות. בחלל החדר הייתי שומעת את מה שהם בעצמם לא שמעו.
שאלות היו עפות באוויר כמו – מה יהיה ואיך אסתדר? מי יעזור לי עם הילדים? ורגע, האם אני מוכן לפגוש אדם חדש בחיי, איך אסמוך שוב, ואיך אסתדר כלכלית, ואם הוא או היא יפגשו אדם חדש, איך אתמודד עם זה. הפחד הרציני ביותר של האדם הוא לעזוב משהו ידוע וללכת למשהו לא ידוע.
דוגמא אחרונה שמוכרת לי מאוד בשנתיים האחרונות היא עזיבת מקום עבודה וחיפוש מקום חדש. אני מלמדת כבר שנתיים במכללות, אנשים בוגרים, עובדי מדינה שלומדים עבור גמול השתלמות. הרבה פעמים אני פוגשת אנשים שכל כך פוחדים לעזוב את המקום הבטוח והמוכר הזה כעובד מדינה, אך לצד זה מדברים על פוטנציאל לא ממומש, על תפקידים שלא תואמים את היכולות ועוד כל מיני קשיים שעולים. אני מכירה את זה לא רק מהסקטור הציבורי, אלא גם מהסקטור הפרטי, הפחד לקום ממשרה בטוחה למשרה לא ידועה. אני עשיתי את זה. לפני כשבע שנים קמתי ועזבתי משרד ולא חזרתי יותר אחורה. משכירה הפכתי להיות עצמאית.
החיים נמשכים ואני עושה צעדים קטנים. קטנים מאוד. לפעמים הצעדים גדולים, כאלו שצריך לדלג מעל שלוליות, מעל תהומות, מעל אבנים. לפעמים אני צריכה יד מכוונת, כזו שתחזיק אותי כדי שלא אפול, לפעמים אני מסתדרת לבד. צעד אחרי צעד, כי אי אפשר אחרת.
החיים זימנו לי לא פעם ולא פעם לקום ולהתחיל מחדש. גירושין – עזיבת המוכר ותחילת מערכת חדשה, פיטורין – עזיבת מקום עבודה ותחילת עבודה חדשה, פתיחת עסק – פתאום אני הבוס של עצמי. כמעט סגירת העסק – וואלה לא הכל דבש בניהול עסק. להמציא את עצמי מחדש בעסק – הכל אפשרי אם נותנים לדמיון לעבוד והאמונה בעצמי לא פוסקת. מעבר למדינה אחרת – חייתי בניו יורק את השנתיים הכי טובות בחיי, מעבר דירה .
הכל היה קטן עלי, חשבתי שאני האדם הכי חזק בעולם, קמתי, ניערתי את האבק והמשכתי יותר נחושה. היום החיים השתנו לי בשניות, היום יש חשיבות לצעדים קטנים ולצעדים גדולים, היום אני לא מוכנה לדלג על אף מדרגה.
התהליך שלי הוא שונה, אני פחות עסוקה באיך זה נראה ומה יגידו, אני עסוקה בריפוי, כזה שבא מבפנים. היום הצעד ולו הקטן ביותר של לקום בבוקר, עבורי זו לפעמים משימה בלתי אפשרית. אני מוצאת את עצמי נכנעת לשמיכה ולמיטה ולעוד איזו סדרה ולא קמה עד שעות הצהריים.
ולפעמים אני מבקשת ללמד בשעות הבוקר, כי כשאני מחויבת, יש לי סיבה לקום והיום שלי נראה אחרת. כל דבר שאני עושה, אני חושבת עליו לעומק. מה גרם לי לעשות את זה, מה זה הביא אותו לחיי. כמה זה היה חשוב, מה למדתי על עצמי, על כל צעד קטן עבורי היום, יהיה הצעד הגדול של מחר.
גם תינוקות צריכים עזרה במסע הזה של החיים ובצעד הראשון שלהם. אני אומנם לא תינוקת, אך התחלתי את החיים מחדש עם בחירות חדשות שלא דומות לחיים של אז, עם אנשים חדשים שלא היו בחיי אז, בלי אנשים שהיו אז והיום כבר כמעט אינם, חיים בלי רויצ'וק שלי.
את החיים החדשים אני יוצרת, אני התסריטאית, הבמאית והשחקנית הראשית. את הצעד הקטן, לצד הגדול, אני עושה, את כל מה שקורה עכשיו והרגע, אני בוחרת.
אני חושבת שאם כל אחד ואחת מאיתנו יעשה צעד אחד קטן, כל שבוע לקראת הדבר הזה שהוא כל כך פוחד ממנו, אולי, רק אולי, זה יהיה טוב, אבל לא נדע אם לא נעשה את הצעד הראשון.
שנה שלמה חייתי על אוטומט והיום אני עושה צעדים קטנים ומחושבים, לפי מה שעושה לי טוב, או לפחות קצת טוב (הרי לא יהיה טוב לעולם ועם זה השלמתי, באמת).
אני מכבדת את התהליך הזה שאני נמצאת בו, נכון, הוא נכפה עלי, אך מה שאעשה עם זה, זו הבחירה שלי.
החיים נמשכים והצעד הקטן ביותר שלכם יהיה הצעד החשוב ביותר בחייכם, אז תעשו אותו. אי אפשר לדעת מה יהיה, כי אנחנו לא יכולים לשלוט בתוצאות, אנחנו יכולים להשפיע על התוצאה. אם יש משהו שלמדתי בתוך כל הכאוס הזה, הוא לא לכעוס על עצמי, אם נפלתי שנייה ולא עמדתי במילה שלי, לא לכעוס על עצמי שנכנעתי.
אנחנו תינוקות שמנסים לצעוד צעדים בחיים, לפעמים נופלים וזה בסדר כי זה מלמד אותנו איך לא ליפול בפעם הבאה.
אל תשכחו את הילד הקטן שחי בתוככם, הילד הזה שזקוק שיאהבו ויחבקו אותו, שיקבלו אותו כמו שהוא.
אז מה אם התבגרתם, הילד הקטן נמצא שם תמיד.
צעדים קטנים. זה כל מה שצריך.
החיים נמשכים.
#רויצוק_תמיד_איתי
#החיים_נמשכים
