שחור ולבן

חלומות של בני האדם נרקמים בשנתנו, או לפחות דקה לפני שאנחנו נרדמים. בהתחלה את חולמת להיות פיה או נסיכה, כי זה מה שקראת בסיפורי האגדות בילדותך, כי התחושות שלך היו תמיד של נסיכות מהאגדות. שלגיה או אסתר המלכה, מלכת הכוכבים, מלכת הלבבות
באגדות היה נסיך, אביר על סוס לבן.
כשאת מתבגרת את מתאהבת בילד הכי חתיך בשכבה, או שזה בעצם ההוא מכיתה יב' שהיה הגבוה ויפה התואר. את מעריצה שרופה של אחד הזמרים, משדרים אותו תמיד ב"עוד להיט", כי mtv זה היום, אבל אז היה לך "עוד להיט".
את רוקמת חלומות, כותבת יומן ובו מתעדת כל רגע בחייך. רוצה להיות כבר גדולה, להגיע רחוק, לכבוש את העולם. רוצה להיות נאהבת, אוהבת, לחוות חוויות.
אלו החיים.
שחור ולבן. או שטוב לך או שלא.
התבגרת ואת כבר אישה, אמא לילדה. החיים ממשיכים ואת לומדת לנתב את עצמך בין השחור והלבן, רוצה ללמוד, רוצה לצאת אל העולם הגדול
חולמת. אוהבת את מי שאת. לפעמים לא כל כך. יודעת בתוכך שיש בך המון וזה עומד להתפרץ.
העשור השני מסתיים ואת עדיין לא באמת בהכרה ומודעות.
זורמת עם מה שקורה, מסכימה שזה מה שצריך להיות, שחור ולבן. אין באמצע, אין אולי. המוסכמות החברתיות עליהן גדלת ואשר עיצבו אותך לא מאפשרות שטחים אפורים.
אין שום דבר שיכול לערער אותך.
ואת מביאה עוד ילדים, נפרדת מהחיים שהכרת, עוזבת את הסביבה ונוסעת רחוק, בונה חיים חדשים. עדיין חולמת שיש נסיכות ואבירים, מקווה שהפעם הוא יאהב אותך כמו באגדות.
שורדת חיים, נלחמת בהכל ופתאום בעשור השלישי זה נהיה קשה.
האגדות מתרחקות להן ואת מבינה שהמציאות היא לא ספר. את כותבת את הספר שלך כבר כמה עשורים ועדיין השחור והלבן מלווה אותך.
את בונה לך בית, מקימה משפחה, מחייכת כשצריך ולפעמים קשוחה. לאט לאט הקמטים מופיעים בעיניים, את כבר לא צעירה, המשקל שלך כבר לא כמו פעם.
את נהיית פחות חיונית, עייפה יותר.
השחור והלבן מלווים אותך וכמו כלא דמיוני לא מניחים לך לחלום על האפור, או אולי על צבעים אחרים.
את יודעת בתוכך שאלו לא החיים שחלמת עליהם ולומדת להגיד "ברוך השם, שרק נהיה בריאים", משהו קורה שם בעשור הרביעי.
פתאום את קולטת שרגע, אולי אני לא מספיק טובה, איך יכול להיות שאני חולמת וזה עדיין לא בא.
את מגדלת את הילדים בתוך השטח הלבן ומסתירה מהם את השחור, מלמדת אותם שיש רק ורוד. לפעמים מחבקים אותך, לפעמים מנשקים, לפעמים נוגעים בך ולפעמים מפנים אלייך את הגב. את חיה עם עצמך בתוכך.
את קמה כל בוקר ומתאפרת מול המראה, אך לא באמת עוצרת מולה ומסתכלת על עצמך, מי זו שם
את חזקה, משכנעת את עצמך שאין דבר שישבור את רוחך. משנה כיוונים, מתפתחת, לומדת, מוערכת.
לפעמים מסתכלים עלייך במבט מלא תשוקה, לפעמים רק סתם במבט ריקני שכזה, ללא שום הבעה ואת שואלת את עצמך אם זה בגלל שהתבגרת ואת יושבת מול המסך הצהוב, שממלא את מוחנו באיך צריך להיראות, מה צריך ללבוש ומה צריך לנעול ואיך צריך להיות, והכל רק בשביל לקבל עוד תשומת לב. את חושבת לנפח את החזה עם הסיליקון, כי די, הטבע עשה את שלו, ולא, בוחרת שלא. ואז משתלטת הטכנולוגיה על העולם ואת באמת שלא רוצה להיות שם, אך נשאבת.
החיים האמיתיים פתאום נאספים לקובץ תמונות שמתעדות רגעים שמחים, אך אף אחד לא יודע מה קרה דקה לפני שלחצת על כפתור הצילום ודקה אחרי שסיימת לצלם.
העולם הזה מבויים בצורה מופלאה וגאונית, את מחפשת משמעות ומי בדיוק המפיק. כשחשבת שהגעת לפסגה ואין שום דבר שיכול לקצץ את כנפיים, פתאום נפלת.
הנפילה הייתה חדה, נפילה של שחור ולבן. תהום נפערה ועכשיו את צריכה לטפס חזרה לנקודה שבה עצרת ונפלת.
הפחד מצד אחד ובתקווה מצד שני, שניהם כנפי הציפור, אחת צריכה את השנייה כדי לעוף.
את מבינה שהפחד הוא השחור והוא מנסה לגרור את התקווה הלבנה אליו, הציפור לא יכולה לעוף ללא שתי כנפיה וכך גם את, פורסת כנפיים, נושאת את הפחד ובתקווה איתך ומתחילה לעוף.

אותה ילדה קטנה, שחלמה על נסיכים ופיות, על עולם קסום של האגדות. אותה ילדה חיה בצבעים.
העולם שלנו הוא שחור ולבן. לא או או, אלא גם וגם.
את הפחד ובתקווה אפשר לאחוז יחד. הן מלוות אותך.
הן חייבות להיות יחד.
אחרת איך תגלי את הצבעים?
החיים הם אוסף של חוויות, אם לא נחווה לא יהיה לנו אוסף ואם לא יהיה לנו אוסף זה תמיד יישאר – שחור ולבן.

(נכתב באמצע הלילה)

#רויצוקתמידאיתי

#החיים_נמשכים