שתיקה

"להגיד את מה שמרגישים
צריך רק אומץ!

לשתוק את מה שמרגישים
צריך רק פחד…".

מהי שתיקה ? אי השמעת מיתרי הקול. אומרים ששתיקה יפה לחכמים, אבל גם אומרים ששתיקה מסמלת אצילות. עוד אומרים שצריך לשתוק כדי להקשיב,
אז שתקתי.
למדתי לשתוק כדי להיראות חכמה והקשבתי המון, למרות שהיה לי הרבה מה לומר.
מה שלא אמרו לנו הוא שפעם שתיקה נבעה מתוך כבוד, יראת כבוד. נתנו כבוד למבוגר ולא התחצפנו. שתקנו שכעסו עלינו בבית הספר, כי המורה הייתה סמכותית והמנהל היה מטיל אימה.
לפעמים השתקנו את הרצונות שלנו כדי שלא יצחקו עלינו, כדי לא להביך את עצמנו. לפעמים שתקנו כי החלטנו שזה בטח לא יעזור אז עדיף לשתוק, כי כלום לא ישתנה, כי ככה זה.
ברוב הפעמים מצאתי את עצמי שותקת כדי לייצר שקט תעשייתי, התפשרתי כי לא הייתה ברירה. כיבדתי כי ככה לימדו אותי.
לאט לאט הקול שלי הלך ונהיה חרישי, הדעה שלי לא הושמעה וחשבתי שכך צריך להיות. הפכתי להיות מרצה של הסביבה, של המשפחה, של בן הזוג, של הילדים.
אולי מבחוץ זה היה נראה שאני הכי מרדנית בעולם, הכי עקשנית, הכי וכחנית, אבל לא, זה היה בדיוק ההיפך.
זו לא הייתה שתיקה, רוב האנשים ששותקים הם נמנעים בעצם ממשהו, נמנעים מתכונות ביקורתיות, נמנעים מלקיחת סיכון באמירה, נמנעים להתחייב, נמנעים להתערב, נמנעים להיות חלק.
הכרתי בחיי אנשים דברנים ואנשים שתקנים, שתי הקצוות, נכון?
אז מה בעצם – או שאני שותקת או שאני מדברת, איפה האמצע?
השיחה שמתנהלת בתוך הראש היא בעצם אי היכולת להתמודד עכשיו ועדיף שאשתוק, או השיחה השנייה שמתנהלת אני חייב להתמודד עכשיו ולכן אדבר.
בשני המצבים מתקיים פחד כלשהו.
פחד שאם אדבר מישהו ייפגע ולרוב זו תהיה אני, פחד שאם לא אדבר אפספס את ההזדמנות והמומנטום.
השנה האחרונה גרמה לי לשתוק המון. השנה האחרונה גרמה לי לדבר המון.
השתיקה שלי הייתה בעיקר העמקה בנפש פנימה, באיך בכלל החיים נראים. היא שירתה אותי. כשאני שותקת זה לא בגלל שאני נמנעת, אלא בגלל שאני זקוקה שנייה לחשוב על מה אני רוצה.
כשאני שותקת אני מדייקת את עצמי, אני זקוקה לזה כל כך, רעשי הרקע האלו מטורפים. מה נכון. מה לא נכון. איפה אני בתוך זה. התכנסתי בתוך עצמי ולא שחררתי הרבה מחשבות החוצה.
מצד שני הדיבור שלי בא לידי ביטוי בכתיבה ובלדבר את מה שאני מרגישה. פתאום התחלתי לכתוב המון, מעט מאוד מתוך זה, אתם קוראים. את הרוב אני כותבת לנייר ובפלאפון שלי.
זה יכול לקרות באמצע הלילה, אם התעוררתי פתאום ומשהו שם צץ. אני מתיישבת על המיטה או יוצאת למרפסת ומתחילה לכתוב.
לפעמים זה נראה מעורבב ולא ברור, אבל הצורך להוציא החוצה מהבטן חזק ממני. המחשבות מטורפות והן רצות בראש.. אם לא אשחרר אותן החוצה בדרך מסוימת זה יגבה מחיר כבד של כאבי ראש וחוסר מיקוד ולעתים בלבול.
אני מדברת הרבה עם מספר מצומצם של אנשים, בעיקר פורקת מחשבות ורגשות. לפעמים אלו יהיו רגשות שליליים ולפעמים חיוביים, אבל הם מקבלים ביטוי, הם לא מושתקים בבטן. אני לא מונעת מעצמי לבטא אותם.
אם פעם חשבתי מה טוב לי ומה לא טוב לי, פתאום החיים קיבלו זווית אחרת, שונה. קיצונית עד כמה שזה נראה אך אי אפשר לבטל את העובדה של כמה השפעה יש לשנה הזו על השתיקות שלי.
גם אחרים שותקים. פתאום אני מבינה מסביבי כמה לאנשים יש קושי לתקשר החוצה את המחשבות שלהם. פתאום מי שהכרתי כשתקן, קלטתי שהוא בעצם נמנע מלדבר. כל מי שהיה דברן בעבר פתאום מצא את האיזון מה להגיד לי ומתי.
זה קטע כזה. הכי קשה לשמוע שתיקות של אחרים ולתרגם אותם לבד בלי כתוביות כמו בסרטים. כל הסרטים האיומים של צ'רלי צ'פלין היו עם שקפים שרצים בין לבין התמונות.
בחיים אנחנו לא אילמים, אבל מתחתינו לא רצות כתוביות כדי שיבינו אותנו בדיוק כמו שאנחנו התכוונו. לפעמים אנחנו צריכים לדייק את עצמנו ואז לדבר. לבדוק אם הבינו אותנו ולא נתנו פרשנות לא מתאימה למה שרצינו להגיד.
אם בחרנו לשתוק יהיה לזה מחיר, לפעמים כבד מאוד. לכל בחירה יהיה מחיר כמו שיהיה רווח.
אנחנו כל כך מפחדים מעצמנו, כל כך חוששים מה יגידו או מה נפסיד כשבעצם הפסדנו את הקול שלנו, הפסדנו את האני מאמין שלנו. הפסדנו את האפשרות להביע את הדעות שלנו ואת הרגשות מבלי לפחד.
ההזדמנויות בחיים רבות, קוראים יקרים שלי, הן שטוחות בפנינו תמיד. ההפסד הכי גדול בשתיקה הוא ההתגברות על החסם האישי שלי בתוך עצמי. כשאדם חושב איך לא להיפגע, הוא מפספס את החשיבה על איך ליהנות. כאשר האדם שותק הוא מפספס את ההזדמנות להישמע.
אנחנו לא מקבלים הזדמנויות, אנחנו לוקחים אותנו תוך כדי ערנות סביבנו.
השתיקה נחמדה.
הדיבור גם הוא נחמד.
הימנעות – לא נחמד ולא נעים בכלל.
אם המחיר על דיבור בעיניכם הוא כבד, אז חכו למחיר שתשלמו בשתיקה!

החיים_נמשכים

רויצוקתמידאיתי