"עד שלא יהיה לנו גב מהכנסת, שום דבר לא ישתנה פה"

היא נולדה בכ"ט בנובמבר ואולי זו הסיבה שמאז ומעולם נמשכה לפוליטיקה. היא התאהבה בחיפה ברגע שהגיעה אליה וחושבת שזו עיר מפוספסת. חברת המועצה הצעירה יעל שנער, חושבת שזה מוקדם עדיין לשפוט את ראש העירייה, אבל את מה שהיא רואה, היא לא אוהבת. יעל שנער מנסה לשנות

היא רק בת 33, אבל יעל שנער היא חברת מועצה ואחת הדעתניות שבהן. היא נבחרה כמספר 2 בסיעת הירוקים בחיפה בראשותו של אביהו האן. בבחירות האחרונות הצליחה הסיעה לסחוף את החיפאים ולקבל ארבעה מנדטים.

שנער נולדה בכ"ט בנובמבר וגדלה במכמורת, כבת הזקונים במשפחתה, אך בשונה מהטענה הרווחת, הטוענת שהקטנים בבית הם גם המפונקים ביותר, אצלה זה קצת אחרת. אולי זה תאריך הלידה ההיסטורי בו נולדה, אבל שנער כוונה לפוליטיקה מגיל צעיר. "תמיד היה לי את החיידק הפוליטי תקשורתי", היא אומרת, "מרצח רבין התחלתי לעקוב אחרי מה שקורה במדינה".

כנערה בתיכון התנדבה במד"א ואת התקופות שלפני ואחרי הצבא טיילה בעולם וראתה עולם. "כנערה היה לי נורא משעמם במכמורת, כי כולם היו הומוגניים מדי. מגיל הנעורים נמשכתי תמיד לאנשים באופן כללי ולאנשים שונים ממני באופן ספציפי".

את התואר הראשון שלה בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומנהל עסקים, אותו סיימה בשנתיים וחצי בלבד, למדה באוניברסיטת תל אביב, שם הכירה את בעלה שי, שנולד וגדל בכרמליה. "במהלך התקופה שגרתי ולמדתי בתל אביב, קרה שם משהו מעניין מאוד. כל האנשים שהכי עניינו ואתגרו אותי אם זה בלימודים, בחיי הלילה, בכנסת ובתקשורת היו במקור חיפאים. חיפה היא אינקובטור לאנשים מאוד מצליחים אבל משום מה הם לא מצליחים בה ועוזבים אותה".

יחד עם האהבה שגדלה לבן זוגה, הלכה והתגברה גם האהבה שלה לעיר חיפה. "בפעם הראשונה שהגעתי להורים של שי בחיפה הרגשתי כאדם בביתו. אחרי זה כל פעם שהיה לי יום חופש, הייתי עולה על רכבת לבד והייתי מגיעה לטייל בעיר. באותם ימים קראתי את הספר של ג'ין ג'ייקובס 'מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות', ספר המשבח את השוטטות בעיר. אז באמת הייתי עולה על רכבת, יורדת במרכז השמונה ופשוט מסתובבת בעיר, מדברת עם אנשים, חוקרת".

בהמשך ישיר לחיידק הפוליטי תקשורתי הקיים בה, בעשור האחרון עבדה גם ככתבת של דה-מארקר וגם בפוליטיקה הארצית, שם הייתה יועצת של ח"כ דאז לימור לבנת במשך שלוש שנים. לאחר פרישתה של לבנת מהכנסת המשיכה לעבוד איתה שנער בקרן לרווחה של ניצולי השואה. לבנת, במקור אף היא חיפאית שגדלה בהדר, השפיעה רבות על שנער והייתה בין היתר, רוח גבית עבור אשת החזון הצעירה. הכניסה לפוליטיקה המקומית הייתה אח טבעית. "עברתי איזשהו מסלול שהוביל לזה", היא אומרת. "התחלתי כנציגת החוג שלי באגודת הסטודנטים, שם הייתי גם בוועדת הביקורת וגם בוועדת הכספים. וגם שעבדתי בדה-מארקר כתבתי הרבה על תחבורה ועל עוד נושאים חברתיים שונים".

אביהו יהיה ראש עיר יום אחד

לפני כשנתיים וחצי עברה לגור בשכונת בת-גלים. "עוד הרבה לפני שעברתי לחיפה חקרתי את העיר ממש כמעט בצורה אקדמית. גם את הנושא של זיהום אוויר, גם את עניין אוכלוסיית העיר שמאוד מזדקנת, הדמוגרפיה של העיר. פגשתי ארגונים ירוקים, קראתי המון ודיברתי עם הרבה מאוד אנשים שעזבו את העיר. רוב האנשים שדיברתי איתם היו פלוס מינוס בעשור שלי וכל פעם שניסיתי להבין למה הם לא נשארים פה או למה הם לא חוזרים לפה, נושא הזוגיות ואי האפשרויות להכיר עלה די הרבה. עם זאת מבחינתי יש פה שילוב בין הטוב של מכמורת כמו הים והשקט לבין העיר עם הפאב והבית קפה מתחת לבית. כשעברנו לפה, קבלת הפנים לשכונה הייתה מדהימה. יום אחרי כבר קיבלנו הזמנות לארוחות ערב מאנשים שגרו פה.  אני חושבת שחיפה היא מאוד קהילתית".

יחד עם הרצון העז להשפיע על הסביבה בה היא מתגוררת, היא הצטרפה לסיעת הירוקים בחיפה. "אני בפוליטיקה כי אני אינטרסנטית, אני רוצה לחיות בחיפה ולגדל בה ילדים, וחושבת שהעיר הזאת חייבת להדביק את הפער בין הפוטנציאל העצום שלה, למקום הדי עגום שהיא נמצאת בו. כשנפגשתי עם אביהו בפעם הראשונה מאוד התחברתי לנושאים שהוא מדבר עליהם ומכאן החיבור היה מאוד טבעי. אני מאמינה שאביהו יהיה ראש עיר יום אחד, הוא הולך בדרך הארוכה והנכונה. הוא זמין לכולם כל הזמן והוא מצליח לגעת באנשים. באופן כללי יש בתוכי איזושהי תחושה של חוסר צדק כלפי הצפון שמניעה אותי לעשייה. אפשרויות התעסוקה קטנות יותר, המשכורות הנמוכות ביחס למרכז הארץ ואפילו האוויר פחות טוב פה. חיפה והקריות הופכות לפריפריה בהרבה מובנים. אנחנו סוג של החצר האחורית של המדינה. אם מסתכלים על הלוח דרושים פה, אנחנו פריפריה לכל דבר ועניין. יש פה יותר מדי משלחי יד שלא נמצאים פה. אם אין משלחי יד, אין גם אנשים. נכון שיש פה איי תעסוקה, אבל זה לא מספיק, אני רוצה שחיפה תחזור להיות עיר מובילה".

שנער מעידה על עצמה, שרבים הנושאים שחשובים לה ומעניינים אותה, אך על מנת לא ליפול לקלישאה המוכרת של "תפסת מרובה, לא תפסת" היא ממקדת את העשייה של בחינוך ותרבות, המלחמה בבז"ן, תחבורה ציבורית ואיכות השלטון. כיום היא ובעלה מחזיקים רכב אחד. "בתל אביב לא היה לנו רכב בכלל. אני לא מפונקת ואין לי בעיה להתנייד בתחבורה ציבורית, אני עדיין עושה את זה גם פה. בעלי עובד במרכז, כי אין מה לעשות, שם המשכורות גבוהות בצורה משמעותית ואחרי מספר חוויות עם רכבת ישראל, החלטנו שאין מנוס מלהחזיק רכב. אבל באופן כללי מדובר על הוצאה של 3000 שקלים בממוצע בחודש, שזה לא מעט כסף. לא סתם אפשר לומר שאחד הנושאים שמאוד חשובים לי ברמה האישית זה כל עניין התחבורה הציבורית וזה הרבה בגלל שאני בעצמי מתניידת בה. אני יכולה לספר לך שלא פעם אני התייבשתי בשמש מעל שעה, בזמן שחיכיתי לאוטובוס ובימים שבהם הבת שלי הייתה בת ארבעה חודשים, אלה היו ימים שהנקתי בהם ופעם אחת הגעתי למצב שכמעט הייתי על סף התייבשות".

בשנה שקדמה לבחירות, קליש והאן נראו כשותפים אידיאליים ליהב, שהלכו זה לצד זה, אך בסופו של יום, כשקליש נבחרה לראשות העיר, היא בחרה להשאיר את הירוקים על ספסלי האופוזיציה. "קליש חילקה את עור הדב לפני הבחירות", אומרת שנער. "זאת הסיבה שבגללה אנחנו לא איתה בקואליציה. אני חושבת שהטעות הגדולה ביותר של שלה הייתה, שהיא זלזלה ברצון הבוחר, לא התייחסה לפתק השני והקימה קואליציה צרה. במקום שהיא תייצר קואליציה רחבה היא יושבת על קואליציה של 19 מתוך 31. אני לא רואה את קליש משנה את פני הדברים, כי היא עשתה המון טעויות ברמה הפוליטית ממשלתית ועד שלא יהיה לנו גב מהכנסת, שום דבר לא ישתנה פה. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה".

בעוד שנער מצאה את עצמה מקימה בית בחיפה, למרות שהיא לא ילידת העיר, יש לה ביקורת רחבה על ההגירה השלילית של צעירי חיפה, שרק הולכת וגדלה. לדבריה, מאז שנת 2001 אוכלוסיית חיפה גדלה ב-7,400 תושבים, שזה 2.7 אחוזים. באותה תקופת זמן, אוכלוסיית מדינת ישראל גדלה בכמעט שליש. משנת 2001 עד 2016 האוכלוסייה היהודית בחיפה גדלה רק ב-300 תושבים, שזה עשירית האחוז. האוכלוסייה הערבית גדלה ב-7100 תושבים. מעל 20 אחוזים מתושבי העיר הם מעל גיל 65 ומחציתם מעל גיל 75.

"אנחנו עיר מאוד מבוגרת", היא אומרת. "הצעירים הם כוח מניע ועד שלא ימצאו דרך להשאיר אותם, או להחזיר אותם, הדברים לא ישתפרו פה. תראי, זה ידוע שהסיבה בגללה הארנונה של התושבים בתל אביב זולה, היא כי שם העירייה גובה ארנונה גבוהה מהעסקים. הבעיה פה היא שאין הרבה עסקים, אז הנטל נופל על התושבים. חלק גדול מעסקים בורחים לקריות, לקיסריה וליוקנעם בגלל עלויות מיסים גבוהות ואז זה מין גלגל כזה. אין מספיק אפשריות תעסוקה, אין מספיק עסקים, אין צעירים והמיסים גבוהים".

אבל הביקורת של שנער לא נגמרת בהגירה השלילית או במקומות התעסוקה או הארנונה. היא הרי הצטרפה לסיעה שהאג'נדה שלה היא סביבתית יותר מחברתית. "יש המלצות של דו"ח מקנזי שאפשר לסגור את בז"ן בתוך שש או שבע שנים. אנחנו לא קיבלנו את הדו"ח הזה, רק בז"ן קיבלו, כי לא סופרים את הציבור החיפאי. אין לנו לובי. גם לפני הבחירות, קליש דיברה רק על ניטור של בז"ן. אנחנו לעומתה אמרנו ועדיין אומרים, שהימים האלה נגמרו. מדובר בחברה עבריינית ושקרנית, עם אלפי חריגות ואין שום הצדקה שהם ימשיכו להתקיים בתוך אזורי אוכלוסייה.

כמו כולם, גם שנער מתבוננת, זה שמונה חודשים בראש העירייה החדשה ואומרת שעוד מוקדם לשפוט. "את מה שאני רואה אני לא אוהבת. אני לא חושבת שהיה נכון מצידה להאשים את העובדים בכל סוגיית החניה. היא גם לא הגיעה לישיבת המועצה בנושא, ישיבת מועצה שהאופוזיציה ניצחה, אבל  זה לא לב העניין. עצם העובדה שמי שניהל את הישיבה היה נחשון צוק ולא קליש, מעיד בעיני על חוסר מנהיגות. ראש עיר צריך להגיע גם שיש לו הצלחות שרשומות עליו, אבל גם שיש לו התקפלויות, זה חלק מהעניין. ישיבות מועצת העיר האחרונות הן עניין עצוב, וולגרי ומביך. התנהלות מבזה, הכל מאוד ציני ובינוני".

שנער לא שייכת לאסכולה של האנשים שרואים תמיד רק את חצי הכוס הריקה. "אנחנו סוג של ילד סנדוויץ', בין הערים הגדולות. אנחנו לא בן בכור כמו תל אביב או ירושלים ואנחנו גם לא באר שבע, שהפכה בשנים האחרונות להיות עיר סטודנטיאלית שחיה ובועטת, למרות שחיפה היא העיר היחידה שיש בה שתי אוניברסיטאות, משהו שלא קיים בשום עיר אחרת. אני אוהבת את חיפה מאוד ואני אופטימית מטבעי. אם לא הייתי כזאת, לא הייתי נכנסת לפוליטיקה. אני מאמינה שאפשר לשנות. אנחנו העיר השלישית בגודלה, אבל ממש לא בחשיבותה, וזאת לא גזירת גורל. בשורה התחתונה אני חושבת שיש פה את כל הבסיס לעיר טובה".