פרץ של נתינה

כל חייו עשה יוסי פרץ הכל, כדי שהגלישה תישאר חלק מסגנון חייו. פגישה מקרית בפורום עסקי, הביאה אותו להבין שיש ציבור שלם של בעלי מוגבלויות שחולמים על ספורט אקסטרים, אך לא יכולים. הוא התפטר מעבודתו כחשב שכר והקים מיזם חברתי שהושק ביום שישי שעבר, כששלושה בעלי מוגבלויות, גלשו על גלשנים מיוחדים בחוף קרית חיים והגשימו חלום

ביום שגילה את הים, הפך יוסי פרץ לאדם אחר. הוא אמנם היה ילד כשזה קרה, אבל הוא ניצל את ההשפעה של הים עליו, כדי להוכיח את עצמו ולצאת משכונת המצוקה בה גדל. ביום שישי שעבר הוא השיק מיזם חברתי בחוף קרית חיים, במסגרתו יוכלו בעלי מוגבלויות לגלוש, לאחר שדרג שהחוף יונגש ורכש עבורם גלשנים מיוחדים. "תודה לאל מימשתי את מה שרציתי", הוא אומר השבוע.

פרץ (43) נולד בקרית חיים וגדל ברחוב בן צבי במשפחה בת חמישה ילדים, והוא, יחד עם התאום שלו שמעון, הם הגדולים. "ההורים שלי גרו במעברה של קרית חיים, איפה שנמצאת היום חטיבת גן. היה לי אח בכור, אלי וכשאני ואחי התאום היינו בני שנה, עברנו לגור בבן צבי. שנה אחר כך, אלי, שהיה בן חמש, חלה בלוקמיה ונפטר".

הוא לא ממש זוכר את זה, הוא לא זוכר את אחיו הבכור, אבל הוא והתאום שלו, דווקא שהפכו לילדים הגדולים בבית, משהו בהם נסגר. "בדיעבד אני מבין שהיינו ביישנים כי היינו שמורים בצמר גפן, מהחשש שיקרה לנו משהו. לא סיפרו לנו מה קרה עד ששכן אמר לנו משהו פעם. ההורים לא רצו לספר ומהמקום הזה, רק כשגדלתי הבנתי שהיינו ביישנים בצורה חריגה, מתחבאים מתחת לשולחנות. עד גיל חמש היינו בבית, כי אמא הייתה עקרת בית והתקשורת שלנו הייתה בעיקר באי ידיעה להתמודד עם אנשים, כי אמא גוננה עלינו. היינו ילדים בעלי שמחת חיים תמידית, אבל עם המון פחד וחששות".

פרץ שיחק כדורגל, בהתחלה בשכונה ואחר במשך שלוש שנים בהפועל חיפה וזה כנראה מה ששמר עליו מהרחובות. "בן צבי לא היה מקום נעים לגדול בו, תמיד ראינו מכות ומשטרות בשכונה, אבל ברחנו אל הספורט. אבא שלי שמאוד אהב לדוג, היה לוקח אותנו איתו ובשבת אחת הגעתי לים, ופתאום אני רואה שניים הולכים עם קרם הגנה ורוד כזה על הפנים ומחזיקים מן משטח ביד. לא ידענו מה זה גלשן. אני רואה אותם נכנסים למים ומסתובבים לכיוון החוף ופתאום נעמדים על המשטח כאילו שהם הולכים על המים. אחר כך אבא קנה לי גלשן מקלקר עם חרב אחת בצבע אדום, לקחתי אותו ונסחפתי ליד גולשים שגלשו שם וחתרתי לכיוון החוף. פתאום הגיע גל ממש גבוה וכשירדתי אותו, הבנתי שהחיים שלי השתנו, הבנתי שנגעתי במשהו ששווה הכל. הבנתי שאהיה גולש כל החיים. מה שהרגשתי אז, זה מה שאני מרגיש עד היום".

העוצמה הזו יצרה אצלו תשוקה לצבור כמה שיותר שעות ים, להתאמן ולהיות כמה שיותר טוב. "כמה שהציוד היה גרוע, זה היה יותר טוב כי עבדתי יותר קשה. היינו נכנסים לים, לא היו לנו קייטנות בקיץ, היינו גולשים בין שמונה לעשר שעות ביום, כל הזמן במים. היינו חוזרים הביתה, עושים שיעורים, אוכלים ולישון, רק זה מה שהחזיק אותנו. קראו לנו 'האחים שמוציאים את הפקק מהמים'. אני בטוח שהיו לי הפרעות קשב קשות וכל מה שעיצב אותי היה הים. יחד עם הקשיים והדברים הפחות נעימים, תמיד היה לי את הים שעיצב אותי, נתן לי להרגיש ביטחון, הבנתי דרכו שיש בי יכולות ודברים טובים והכל בא מהגלישה. ככה צעד צעד, כולל הבגרויות, שאבא אמר, שאם אנחנו רוצים לגלוש, סבבה אבל לא לפגוע בחיים. הוא לא האמין שנסיים, כי רוב הילדים ברחוב בו גדלנו לא עשו את זה, אבל סיימתי בגרות מלאה בתיכון קרית חיים".

אני אגרום לו לגלוש

הוא שירת ביחידת דוכיפת בחיל התותחנים ועם השחרור, טס לאוסטרליה וחרש את כל החופים מדרום עד צפון, בוואן של גולשים. "יום אחד, במקרה שוטר עצר אותי בדרך וכשראה את הגלשנים, אמר שאנחנו בטח נוסעים לכיוון אליפות העולם. לא היה אז אינטרנט, לא ידענו שיש דבר כזה ובלי להתכוון הגענו לאליפות העולם וזה הפך לחלום שלי, להשתתף בה. בינואר השנה, אחרי 21 שנים השתתפתי במוקדמות אליפות העולם בנתניה".

מעבר לזה משהו קרה לפרץ באוסטרליה, כמו הרבה גולשים ישראלים שמגיעים לשם ומבינים שיש סגנון חיים שלם סביב הגלישה, הוא הבין שכך הוא רוצה לחיות. "באוסטרליה הבנתי את דרך החיים בגלישה. התובנה הכי חזקה שהייתה לי, הייתה שהכי קריטי לי לחיות דרך חיים כזו. לא משנה במה אעבוד, כל עוד אני יכול, אגלוש כשיש גלים ואף אחד לא יצליח לעצור אותי מלקום בבוקר וללכת לגלוש, בתוך שגרת החיים. כל הזמן דאגתי שלא משנה מה, אלו החיים שלי ואם לא אהיה בים, לא אהיה. אני הרבה יותר איכותי אם אני גולש. כשאני הולך לעבודה אחרי שאני מתקלח עם הפנסיונרים במים הקרים במלתחות, אתן בעבודה תפוקה יותר טובה".

פרץ הוא בכלל חשב שכר, עבד באחד מבתי החולים הגדולים בצפון, אבל לא הפסיק לגלוש לרגע. לפני שש שנים החליט לפתוח את בית הספר לגלישה "גל אלמוג", עם מדריך גלישה מוסמך מווינגייט, בחוף קרית חיים.

"לפני שנה הגעתי לקורס העצמה לאנשי עסקים והגשמת חלומות אצל רז חוד, שם כל אחד נדרש לרשום את החלומות שלו ואחר כך מקריא את חמש החלומות שהוא רוצה להגשים עוד השנה. לפתע קם בחור, לא יציב בגופו, התברר ששמו אופיר, בן 32 והוא חולה במחלת ניוון שרירים קשה והחלום שלו לעשות ספורט אקסטרים, הוא רוצה לגלוש. עצרתי אותו, התנצלתי ואמרתי לו, שלא מעניין אותי מה היכולות שלו, אני אגרום לו לגלוש. החלפנו פרטים, היינו בקשר ובאוגוסט, הוא צלצל אלי וכבר הבנתי שיש בעיה. הוא אמר לי שהוא לא יכול ללכת על החול, כי הוא לא יציב. סחבתי אותו אל החוף, הסברתי לו את כל מהלך הגלישה, איך עושים את זה, לקחתי אותו עם גלשן מאוד גדול, סחבתי אותו למים, שלחתי אותו על גל ורצתי אחריו. כשהגיע לחוף, הוא צעק לי: 'מה זה, גלשתי לבד? זו פעם ראשונה שעשיתי משהו לבד'. הוא העלה פוסט מטורף, ממנו הבנתי שיש עוד הרבה אנשים שאפשר לעזור להם".

אחר כך שעיריית חיפה מארגנת תחרות יזמים, בחסות קרן בוסטון ובדקה התשעים נרשם. הוא עבר את המיונים והגיע לשלב בו הוא וחמישה יזמים נוספים, היו צריכים להציג את המיזם.

"סיפרתי מהבטן מה אני רוצה לעשות, אני לא בנוי למצגות ולא מתחרה עם יזמים שעובדים עם הטכניון, היה שם מישהו עם המצאה של חיישן בחניות נכים. גם בתחרות נעמדתי ויריתי כדור לבטן של כל אחד מהנוכחים בקהל, כשאמרתי שחשוב לי להנגיש את הים עבור בעלי מוגבלויות וליצור פה תרבות ים עבורם שלא קיימת. ביקשתי מהם את הכסף כדי לקנות שני גלשנים מיוחדים לאנשים בעלי צרכים מיוחדים וזכיתי במקום הראשון כיזם חברתי לשנת 2018".

מאותו רגע פרץ נכנס למרוץ כדי להפוך את המיזם לאמיתי. בדרך הוא נחשף לבעיות כמו ביטוחים מאוד מיוחדים, גלשנים שצריך לייצר אותם בצורה מיוחדת וצורך בשבילים ובכיסאות מיוחדים. אבל שום דבר לא יעצור את פרץ, אחרי שהחליט שהוא רוצה לתרום. הוא אפילו התפטר מהעבודה שלו ומצא משהו בחצי משרה כדי שיוכל לתת את כל כולו לפרויקט.

"הגעתי למסקנה שצריך להקים עמותה, שתאגד את כל הפעילויות האלה לבעלי צרכים ולנוער בסיכון. יש הרבה מאוד ילדים ללא כיוון ואני מרגיש חיבור מדהים איתם, גם בגלל המקום ממנו באתי וגם מתוך זה שאני רוצה להחזיר. אני חושב שאני יכול להביא את כולם לים וזה מה שאני עושה".

ביום שישי שעבר הוא הגיע לשיר, כשהשיק באירוע רב משתתפים את המיזם, יחד עם שלושה גולשים בעלי מוגבלויות. "זה פיילוט התנדבותי לחלוטין, ללא ספונסרים וכל המדריכים בהתנדבות. הקמתי מאהל, באישור העירייה ומנהל החופים, המדריכים והגולשים הגיעו בשישי בבוקר, ראו את השביל שעיריית חיפה הנגישה עבורם עד החוף. במאהל חיכה להם הכיסא המיוחד, נכנסנו אחד אחד למים וכל מי שהיה על החוף התחיל לבכות. אנשים לא האמינו שהם רואים בעלי מוגבלויות, לא רק שנכנסים לים, אלא נכנסים לספורט אקסטרים. הגולשים היו מלווים כל הדרך על ידי המדריכים, ותפסו גלים כשהם מאובטחים כל הדרך. זה רגע שיא מבחינתי, גם מבחינת הציוד שהיה מותאם בדיוק, כל מה שהיה בשמונת החודשים שקדמו הגיע למימוש במצוינות. הצלחתי להנגיש את הגלישה לאנשים עם מוגבלויות".