"אותנטיות היא שם המשחק"

היא גדלה בקריות וטוענת שיש בהן משהו מיוחד, שגורם לאנשים להצליח. היא רק בת 30 אבל כבר אחת מכוכבות הילדים העסוקות בישראל. גבירותיי ורבותיי, קבלו את מאיה בכובסקי, שיודעת שמתישהו, היא גם תכבוש את הוליווד

מאיה בכובסקי שנולדה וגדלה בקריות היא אחת מכוכבות הילדים והנוער העסוקות בארץ. דקה לפני שהיא נכנסת לצילומי העונה השלישית של תוכנית הטלוויזיה "אחותי קפצה כיתה", שם היא משחקת בתפקיד הראשי בסדרה, היא מסמנת לעצמה מטרות ויעדים חדשים, אליהם היא מתכננת להגיע בקרוב, הוליווד היא בהחלט אחת מהן. "חו"ל יקרה, אני יודעת, אני רק צריכה להמשיך להאמין בזה ולעבוד. לא להפסיק לעבוד", היא אומרת.

לבכובסקי (30) לקח זמן להגיע לנקודה בה היא נמצאת היום. הדרך מהקריות לקדמת הבמה היוותה את הבסיס להתפתחות האישית והמקצועית שלה. "יש משהו בקריות, שאין לי אפילו את היכולת להסביר מה זה בדיוק", היא אומרת. "אפילו שאנחנו פריפריה, גדלים פה אנשים מאוד מיוחדים ששייכים לעולם הגדול. אני שמחה שגדלתי פה, כי אני חושבת שבקריות יש את הקסם הזה של הרוק אנד רול ולא סתם יוצאים מפה כל כך הרבה אומנים ואנשי רוח, שהופכים להיות מאוד מאוד מצליחים בארץ ובעולם".
בכובסקי נולדה בקרית ים לאבא ימאי ואמא בנקאית. כשהייתה תלמידה בבית הספר היסודי עברה המשפחה להתגורר בקרית ביאליק. "כילדה הייתי סוג של טום בוי, לחוג בלט שלחו רק את אחותי, כי הורים שלי היו בטוחים שזה לא מעניין אותי, אבל בדיעבד כל הסימנים היו שם כבר מגיל קטן. סיפור מפורסם שרץ אצלנו קבוע בארוחות חג, הוא, כשהייתי בגן והעלו בחנוכה הצגה. בגלל שהייתי טום בוי קיבלתי את התפקיד של יהודה המכבי וכמה דקות לפני שיצאנו מהבית, הסתגרתי בחדר, בכיתי ואמרתי שאני לא רוצה ללכת. כשאמא שלי שאלה למה, עניתי שאני לא רוצה להופיע, כי לא כל הילדים יודעים את הצעדים כמו שצריך. בגן, את קולטת?".

סיפורים מהסוג הזה היא שולפת אחד אחרי השני. "אני זוכרת שביסודי, הייתה לנו במערכת שעה בשבוע, בה היינו יכולים לעשות כל מה שבא לנו. אני ועוד ארבעה חברים היינו ממציאים מחזות זמר ומציגים את כל השטויות שעברו לנו בראש כילדים. תמיד לקחתי את זה מאוד ברצינות".

כנערה למדה ריקוד אצל שרון פז ז"ל, בחטיבה הייתה בחוג הדרמה של בית הספר והשתתפה בכל ההצגות והטקסים, אך בין לבין היו גם הרבה רגעים מאתגרים. "אני ילדה שעברה הרבה חרמות, סתם, בלי סיבה ברורה. לא הייתי ילדה מגעילה או משהו בסגנון", היא מתוודה. "להיות מוחרם זה נורא, זה באמת נורא. זה שורף אותך פור לייף על איך אתה בוטח באנשים ואיך אתה מתפתח כבן אדם בוגר. אתה לא מבין עד כמה הדברים האלה מהותיים עד שאתה הולך לפסיכולוג. למזלי המשפחה שלי הם הדבר הכי מדהים שיש והם היו העוגן שלי במשברים רבים לאורך הדרך".

למרות זיכרונות הילדות שמלווים אותה, גם כעת כשהיא יושבת מולי אני רואה אישה חזקה, שכל צלקת שקיימת בה רק הופכת אותה לחדה יותר. "בתיכון לא למדתי במגמת תיאטרון, כי לאבא שלי היה חשוב שאסיים עם בגרויות טובות, הוא רצה שאהיה רופאה. למדתי כימיה, ביולוגיה ותקשורת. אני זוכרת שהוא אמר לי 'קחי כימיה, תצילי את כבוד המשפחה'. היה לי מאוד חשוב שהוא יהיה גאה בי, אז זה מה שעשיתי. בצבא הייתי חובשת, מה שהעלה את רף הציפייה שלו, אבל בשבוע בתי החולים, במהלכו ראיתי לא מעט ניתוחים, הבנתי שזה ממש לא בשבילי. יהיה מיותר לספר לך כמה בכיתי ביום שהוא אמר לי שהוא מבין שהמקום שלי הוא על הבמה".

היום הזה קרה אחרי הצבא, כשהוריה הגיעו לראות אותה שרה על אחת מבמות הג'אם סשנים, שהיו ממלאות אז מקומות רבים בקריות. "כילדה אם הייתי שרה בחדר והייתי שומעת שמישהו עובר במסדרון, הייתי מפסיקה, לא הרגשתי שאני טובה מספיק", היא אומרת.

כשסיימה את הצבא והטיולים החליטה בכובסקי לחזור לארץ ולהירשם למכינה בבית ספר למשחק של יורם לוינשטיין. "כישרון זה משהו שאתה נולד אתו, אבל אם אתה לא מתמיד בזה, לוקח שיעורים, משכלל ומפתח את הכלי הזה, שזה בעצם אתה, לא תגיע רחוק. כל דבר שהשגתי עד היום היה בעבודה מאוד קשה. תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי ובדיעבד אני מבינה, שזה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי, בגלל שבזכות זה התפתחתי. אם לא זה, לא הייתי מה שאני היום. בתקופת הצבא שנתיים שכמעט ולא הייתי על במות בכלל והייתי צריכה לדעת אם זה באמת הכיוון שלי, אז נרשמתי למכינה, אבל מיד הבנתי שאני במקום הנכון. בלימודים לא היה קל, אצל יורם יש ניפויים במהלך כל השנתיים הראשונות והיו לא מעט חששות בדרך. היו המון ירידות ומורים קשוחים, שבדיעבד אני מודה להם מאוד, כי הם אלה שדחפו אותי קדימה".

החששות התפוגגות כשבכובסקי קיבלה זימון לאודישן של הצגה בבית לסין, כשלמדה בשנה השנייה. האודישן היה לתפקיד פאולין במחזה "עובד בשביל שניים", העיבוד הבריטי למחזה המוכר "משרתם של שני אדונים". מעבר לתוכנית הטלוויזיה המצליחה, בכובסקי הספיקה לככב בשלל הצגות תיאטרון, שהמוכרת בהן היא "עקר בית", לצדו של דב נבון, אך מבחינתה היא נמצאת רק בחצי הדרך. "בשלב הבא אני רוצה תפקיד דרמטי, הייתי רוצה לשחק דמות שממש שונה ממני, דמות שאני צריכה לחקור כדי להבין אותה. אפילו לשנות קצת את המראה עבורה".

רוב הדמויות שבכובסקי משחקת הן דמויות קומיות, אך בתקופת הלימודים המצב היה הפוך והיא קיבלה לרוב מונולוגים של דמויות נירוטיות עם שלל תסביכים. "להיות שחקן זה להבין את האנושיות מאחורי הדברים הרעים שאנחנו רואים. זה לא לשפוט את הדברים, אלא להסתכל על זה מנוקדת מבט אנושית. אני אף פעם לא שופטת את הדמות, או את מה שהיא עושה, אלא מחפשת את הנקודות בהן אני יכולה להבין מאיפה היא באה ולמה היא עושה את מה שהיא עושה".

למרות הגלאם שיש סביב מקצועות הבמה, רבים מהעוסקים במלאכה מספרים שקיימת דיכוטומיה גדולה בין הרגעים הנוצצים לבין חיי היום יום. "להיות שחקן זה מקצוע מאוד בודד", אומרת בכובסקי, "היו תקופות ארוכות בהן הייתי לבד. אני מרגישה שעלי בלבד מוטלת כל חובת ההוכחה וזה מצריך הרבה. בגלל זה יש המון מצבים שאני מעדיפה להתמודד איתם לבד, גם אם זה אומר שאני נעלמת לרגע ומתרחקת קצת מהסביבה הקרובה שלי".

דרכי ההתמודדות שלה עם הרגעים הפחות זוהרים השתנו איתה לאורך השנים. "למדתי מדיטציה טרנסנדנטלית, קראתי את הסוד, עשיתי יוגה, סדנאות שונות, כל הזמן הייתי בתנועה. רועי מליח רשף, שהיה אחד המורים והמנטורים הכי גדולים שלי, אמר לי כבר בזמן הלימודים, שדברים טובים קורים מעשייה ולא מחוסר מעש. ברגעים הכי שפלים אני מרימה את עצמי ועושה משהו חדש, או לומדת משהו חדש, כי מעל הכל יש לי מטרה מול העיניים ואני יודעת שאם לא ארים את עצמי, לא אגיע למקומות אליהם אני חולמת להגיע".

בשלב זה בחייה, בכובסקי מלאת חן ואנרגיות רעננות. "הומור עצמי זה משהו שאני מאוד מאמינה בו ועובדת עליו כל הזמן. אני מסתכלת על כוכבות גדולות כמו ג'ניפר לורנס, שזכתה באוסקר ובדרך לבמה נפלה וצחקה על עצמה. זה מקסים בעיני. גם בראיונות שלה היא קלילה וזורמת וככה גם אני שואפת להיות. אסור לנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות והאותנטיות היא שם המשחק".