52 שבועות / בקי מעוז

מעבר דירה, נפרדת מהישן כדי להכניס חדש

יום שלישי כבר כאן ואני סופרת כבר את השבוע ה-34, רויצ'וק. לפעמים זה מזכיר לי את ספירת שבועות ההריון. כל שבוע מביא איתו עוד התקדמות אל עבר הלידה המיוחלת. הריון הוא 40 שבועות, בסיומם האישה מביאה חיים לעולם. איזה מדהים זה, רויצ'וק, נכון? ומה אני סופרת מאז שעזבת אותנו? 52 שבועות שהם שנה שלמה, שנת אבל. שנה שבה הכל קורה וכלום בעצם לא באמת קורה. 

כל שבוע אני מספרת לך מה עבר עלי, עלינו. סוג של עדכון כדי שלא תפספס משהו כשתחזור. עצוב, אך אני כל הזמן חושבת על זה, מתי תחזור. כאילו נסעת ואין לך תקשורת איתי, אבל תבוא בחזרה יום אחד. לכן אני מתעדת הכל. סיבה נוספת, היא שאם יקרה לי משהו, יש תיעוד מדויק שמספר עלייך מאמי. יש עוד סיבה סמויה או גלויה, שאם אי פעם אחלה באלצהיימר, שלפחות שיהיה לי ספר לקרוא ומאי ואלינור יוכלו להזכיר לי אותך תמיד. 
הפחד הכי גדול שלי הוא לשכוח ולהישכח. אני לא מרפה ממך. אני זוכרת שהיית ילד ממש קטן, בערך בן שלוש, עוד לפני שסיפרנו לך את השיער, הייתה לך צמה ארוכה ובלונדינית. סירבתי והתקשיתי מאוד לספר אותך. היה לי כל כך קשה, עד שיוסי בעצמו לקח אותך, מבלי שאהיה שם והסתפרת. יש לי קושי להרפות מדברים מסוימים בחיים.

בשינויים כאלו שאנו צריכים לעבור, קורים שני תהליכים במקביל, האחד הוא פרידה מהמצב הישן והשני הוא קבלת המצב החדש. אני רכושנית בטירוף לכל מה שקשור אלייך. איך גיליתי את זה, רויצ'וק? כשהנקתי אותך תשעה חודשים ולא נתתי לאף אחד לגעת בך. היית צמוד אלי, ישנת איתי. לא היה אכפת לי מכלום, רק אני ואתה, חיים שלי. מהרגע שנולדת, מאמי, היינו לגוף אחד. רוב האימהות יגידו, שזה מה שקורה לכולן, שזה קורה עם כל הילדים. אז זהו שלא. אלינורי ומאיצ'וק שלי באותה המידה, אך הרכושנות אלייך והאהבה שלי אלייך היו שונות.

השבוע הזה בסימן שינויים מאוד משמעותיים, השבוע נעזוב את הבית שלנו, רויצ'וק. אני עוברת דירה, חיים של אמא, וכל כך קשה לי רוי. לעזוב זיכרונות של 12 שנים. אתה נולדת בבית הזה, נכנסתי לשם בחודש תשיעי והנה אני יוצאת משם בלעדייך. כמה עצוב לי, רוי, כי מצאתי בית כמו שחלמת, בית קרקע עם חצר גדולה, בו יכולת לשחק כל היום כדורגל ולהביא חברים, לדשא ולבריכה, שהייתי כנראה מביאה עבורך, ילד מים שלי.

אני כותבת מהחצר של הבית החדש, יושבת מתחת לעץ, חנוקה מדמעות וכותבת את יום שלישי שלנו. כמה סימבולי שכרגע נמצאת פה חברת ניקיון שמבריקה את הבית לפני הכניסה. אני מסתכלת ומרגישה שזה לא באמת קורה, כמו חוויה חוץ גופית, זה לא באמת קורה לי. אני רוצה לספר לך, מאמי שלי, שבחצר הגדולה יש חדר, מחסן ששיפצתי והפכתי לחדר והחדר הזה הוא שלך. כל מה שארזתי מהחדר שלך, עובר לכאן. שום דבר לא יישאר בקופסאות. הכל יסודר כפי שהשארת אחרייך, יפה של אימוש.

אתה יודע כמה קשה היה לי לארוז את החדר לקופסאות? וואוו, זה הרגיש כאילו אני מכניסה אותך לתוך קופסאות. תהליך מטורף של פרידה מהישן לקראת החדש, תהליך של עזיבה, של בחירה. לפתוח את הארון ולאט לאט להניח את הבגדים שלך בקופסא. לגלות שיש פריטים שעדיין עם טיקטים, מה שאומר שלא הספקת ללבוש, כפרה עלייך. ג'ינס חדש שקנינו לבת מצווה של ילדה מהכיתה, בוקסרים שקנינו, כי כבר רצית להיות כמו הגברים.

מיוסרת וכואבת עם דמעות שלא פוסקות, כך נראתה השבת שלי, יום האריזה לחדר של רוי. אני מסתכלת על המבנה וחושבת איך אוכל להפיח בו חיים. ואני אפיח. השירים שאהבת ינוגנו בו, החברים שלך יבואו וישבו בו.

באופן סימבולי היום יום שלישי. תכף אעבור לבית החדש וזה יהיה הבית שבו נגור בלעדייך. אלוהים תן לי את הכוח לעמוד בכל זה, כמה עוד אפשר? למה זה באמת היה צריך לקרות לי? רויצ'וק, עשה שהמעבר הזה באמת יהיה הכי קל שאפשר ותהיה איתי בבקשה, כי בלעדייך אני לא..

#רויצוק_תמיד_איתי#אומרים_לא_ללחץ_חברתי