זוכרים / איילה יפרח

רויטל ורון, חברתה הטובה

איילה שלי,

השריפה כבתה אבל הגעגועים והכאב עלייך לעולם לא יעבור. תשע שנים עברו מהאסון הארור שלקח לי אותך, תשע שנים בלעדייך יקרה שלי. הזמן עובר מנגד, הימים חולפים שבועות עפים והגורל הכריע.

את לא כאן.

הגעגוע מתגבר מנסה לשחזר את הצחוק המתגלגל, שמחת החיים, שיחות  החולין,  השנינות המתפרצת. זאת הייתה חברות אמיתית לטוב ולרע ולבורא עולם היו תוכניות משלו, ואת דאגת להגדיל את מעגל החברים ולדאוג למשפחה המורחבת. ידעתי שהשכול מחבר בין אנשים: מפגשים משותפים עם משפחתך, מלטפים את הפצעים הפתוחים מנסים להשלים את החלל החסר, חלק מחייך עדיין נושם.

 ההווי  שלך השאיר אצלי חותם, הוא מלווה אותי בדרך החיים, בכל צעד בחיי אני שומעת אותך מייעצת לי. אני יכולה  לדמיין איך היית מגיבה, המימיקה, תנועות הגוף חרוטות בזיכרוני.

 והנה עוד בוקר, עוד יום עומד בפתח, אני מביטה למרומים ומנסה להבין איפה את.

את שומעת אותי? את רואה אותי?

 את שם?

בתאריך 2.12.2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל, המכונה אסון הכרמל. כמה שעות אחר כך, הרוחות ליבו את האש, שהתפשטה לאזור כלא דמון. בעקבות חשש כבד לחיי אדם, הוחלט על פינוי האסירים, על ידי קצינים ושוטרים, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה וקירות של אש חסמו את ציר התנועה. כעבור כחמש דקות נספו כל יושבי האוטובוס. בשריפה נספו 44 גברים ונשים, 37 מתוכם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם איילה יפרח ז"ל, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.