ברומניה, הייאוש נעשה יותר נוח

לפני כשנה החליטו אורלי וגלעד הלוי, לעבור לחיות ברומניה, רק כדי לצאת מאזור הנוחות ולראות מה יקרה. אחרי שנה, למרות הגעגועים, הצליחו להכות שורשים, להצליח בסביבה זרה ובעיקר ליהנות. לנפץ את תקרת הזכוכית

ההחלטה לארוז את החיים בקריות ולעבור לחיות ברומניה, התקבלה אצל גלעד ואורלי הלוי מקרית חיים בלילה אחד, במאי לפני כשנתיים. בתוך שנה, סגרו את החיים בישראל ועברו לחיות בעיר ציורית ברומניה, הנושקת לגבול עם הונגריה.

הלוי, מאסטרית בתטא הילינג מאסטר ומתקשרת מאוד מוכרת במחוזותינו החליטה לצאת מהגבולות המוכרים והנוחים, כדי לנסות לעשות את זה, במקום אחר ולא מוכר. "מי שנתן לי את האומץ למעבר, הוא אח שלי גל, מומחה לאורתודנטיה והשתלה שגר ברומניה כבר 20 שנים. זה היה אחרי חוויות לא נעימות שעברנו, רצינו לפרוש כנפיים ולעוף ואז קיבלתי קריאה נשמתית מאוד גדולה להגיע לרומניה".

כדי להסביר מה זה אומר, צריך לחזור קצת אחורה בזמן. לפני מספר שנים נפטר אביה של הלוי, בטרם הספיק להגשים חלום, לצאת לפנסיה ברומניה, ארץ הולדתו. "כל שנה שביקרתי פה הרגשתי בית וחום", אומרת הלוי בשיחה מרומניה. "נכון שישראל זה הבית, אבל הרגשתי פה שחזרתי הביתה. יכול להיות שזה בא ממקום של גלגול קודם, אבל מבחינה אנרגטית, זה היה עבורי לחזור הביתה. הייתי בתקופה של לצאת מאיזור הנוחות שלי ולשרוד את זה, לעשות דברים שלא העזתי לעשות, לשבור את תקרת הזכוכית של עצמי, להיפתח לעולם, להכיר אנשים ומבחינתי זה להכיר עולם ומלואו. תמיד היו לי לקוחות מארה"ב, רומניה, איטליה, גרמניה ועוד, אבל רציתי להיפתח לעולם הזה עוד. בין השני לשלישי למאי, בשעה אחת בלילה, גלעד ואני יושבים בסלון, שואלים אחד את השניה אם נעשה את זה, וכן".

יחד עם בנותיהם ליה בת התשע וגפן בת הארבע, עברו למדינה זרה, כשרק אורלי מדברת את השפה. "מצאנו מורה פרטית לליה, מחנכת שיצאה לפנסיה ובגלל שפה מתחילים ללמוד ב- 15 בספטמבר, היו לה חודשיים ללמוד. בהתחלה, הייתי מגיעה איתה לשיעורים הפרטיים, עד שהיא קיבלה ביטחון. בתוך חודשיים, היא למדה לקרוא ולכתוב פרפקט, הדהימה אותי. המוטיבציה שלה בכלל מדהימה והיום היא בין התלמידות הטובות בכיתה, קיבלה תעודה מדהימה, ממש עומדת בזה בגבורה. היא למדה את השפה, מדברת שוטף, לפעמים גלעד לוקח אותה איתו לסידורים, כדי שתתרגם. גפן לא למדה לפני כן ונכנסה לגן מיד, אחרי שלימדנו אותה כמה דברים בייסיק כמו איך לבקש לשירותים, או מים. לא היה קל אבל היא התגברה, היו ימים יותר קשים, היו ימים שהיא רצתה לחזור לגן של אורלי בארץ וזה בסדר, היום היא מדברת רומנית, אפילו מילים שאני לא מבינה".

בבית הם מדברים עברית, שומרים על מנהגים, מדליקים נרות שבת ומבלים עם הקהילה היהודית בחגים. גם גלעד למד את השפה ולדברי הלוי, כשהוא נתקע, הוא עובר לאנגלית והם מסתדרים. "שבועיים לפני המעבר גילו לאחי דרור, שחי בארץ, סרטן סוג 4 באזור הכליות ולפני שנסענו, הייתי צריכה להתמודד עם זה שהוא עבר ניתוח להוצאת כליה וטיפולים, המצב לא היה קל. הקמתי קבוצה של מאסטרים שעשינו לו כל יום טיפול אנרגטי, אחר כך הוא הגיע לפה ועשיתי לו טיפול. היום הוא נקי, צריך לעשות טיפולים ביולוגיים, אבל המצב בסדר. כמובן שאנחנו מאוד רוצים שאמא תבוא לגור איתנו, פה היא נולדה, אבל יש לה שני כלבים ודרור ואישתו בהריון, אז כרגע זה לא, אולי בעתיד, אני מאוד רוצה שהיא תבוא. הדבר היחידי שאני מתגעגעת אליו הם המשפחה וכמה חברות טובות שיש לי בארץ".

כשקמה ועזבה את ישראל, הייתה להלוי סוג של אימפריה קטנה כמאסטרית בתטא הילינג מאסטר ומתקשרת. המאסטר שלה הוא שינוי תודעתי, דרכו היא מטפלת בגוף ונפש. "לא זנחתי את המטופלים בארץ, אנו מקיימים שיחות און ליין. אני ממנפת אנשים, מהמקום שהם נמצאים, איך לחיות את החלום לא רק לחלום , לקחת אחריות על החיים ובאמת לעשות איתם משהו. המטופלים שלי בכו כשנסעתי, אבל אני שומרת על קשר, מעלה לייבים ומטפלת באנשים מישראל, מלווה אנשים מכל כיוון שהוא. ליבי עדיין שייך גם לפה, ישראל הוא הבית ההתחלתי, אבל אני חושבת, שבית הוא איפה שאתה שם את הלב והמיקוד. המעבר הזה היה בעיקר לפרוץ את גבולות המשפחה, להראות לבנות שאין דבר שהן לא יכולות להשיג, כמובן בתמיכה מלאה מההורים שלהן".

חיים בחופשה

בשנה הזו הצליחו בני הזוג, מעבר להקמת הבית והעסק של הלוי, בו שניהם עובדים, גם ליצור לעצמם חיי חברה עשירים ביותר. "יש לנו יותר זמן חברה פה, ממש שהיה בארץ, כי בישראל זה מרתון של בית, עבודה ובסופי שבוע עייפים. פה פגשנו אנשים מדהימים, אני לא משווה בין ישראל רומניה, כי בכל מקום יש את המינוסים והפלוסים שלו, אבל מצאנו קבוצה של אנשים מדהימים, שאימצו אותנו ואנחנו אותם כמו משפחה. אנחנו גרים טימישווארה, בגבול בין רומניה להונגריה, בקצה השני מבוקרשט. אנחנו קרובים להונגריה ולווינה, במרחק נסיעה עם רכב. במרחק נסיעה כמו בין חיפה לתל אביב, אני מגיעה לבודפשט. אנחנו חיים בחופשה".

אני שואלת אותה אם ברומניה הייאוש יותר נוח והיא מודה, שלה, באופן אישי, כן. "בארץ אין זמן לכלום ופה יש אובר זמן. בקיץ, רק בשעה עשר בלילה מתחיל להחשיך, אז יש פה זמן רומניה. אני יכולה לקבוע משהו ואם יאחרו, אין מה לכעוס, זה זמן רומניה. יש פה נימוסים שזה משהו ששכחו בארץ, אבל אני לא משווה לישראל, כי בה יש הרבה דברים שאין פה. אני גרה בסביבה אחרת, יש אגם ליד הבית, שקט ופסטורליות. אם בא לי ללכת למרכז, יש לי שלווה, אין לי את הלחץ הזה".

הם לא מנותקים מהארץ מכלל, מעבר לעובדה שהם שומרים על קשר וירטואלי רציף עם לקוחותיה של הלוי, בני המשפחה והחברים, הם עוקבים אחר החדשות. "לאחרונה שמעתי כל כך הרבה חדשות בישראל, כל מה שקרה בחודש האחרון היה קטסטרופלי. כשאת עוברת למדינה אחרת, את מסתכלת על דברים אחרת, כי מה שאת לא רואה משם, את רואה מכאן. כאב לי, היה לי עצוב, התחלתי לבכות על כל מה שקורה בארץ. התגובות של האנשים, הזעם, להרוג אדם על חניה, זה מטורף. אנשים מאבדים את זה. פה יש לי את השקט ואני יכולה לבחור בתדר הגבוה שלי ולא להיגרר לתדרים האלה של הזעם, הכעס והכאב. הייתי חייבת להתרחק וחלק מההחלטה היה גם השיקול הזה. אני באמת חושבת שיש מספיק אנשי אור בישראל, שיכולים להאיר את הארץ ואני הייתי צריכה את הנתק, כדי לקבל אוויר ולקבל את הכלים לעזור לאנשים גם פה".

הלוי לא יודעת מה יוליד יום, בינתיים הם מתכוונים להישאר שם וליהנות מהחיים השקטים, אבל לשמור על קשר רצוף עם הארץ. "זה כרטיס בכיוון אחד, אבל אי אפשר לדעת. התכנון הוא להגיע לארץ כדי לעשות סמינרים וקורסים ואני רוצה להביא אנשים מהארץ לרומניה, כדי לעשות סמינרים וקורסים כולל לינה, לדאוג להכל. נכון לעכשיו אין לנו צפי חזרה לארץ, אם זה לא משפחה, אין לי עבור מה לחזור ובמרחקים היום שהתקצרו, המחירים הזולים של הטיסה והמדיה, לא רואה אותנו חוזרים".