בגידה

שבוע שעבר כתבתי על התבגרות, עד כמה האדם באמת מתבגר ומתי. אני חושבת שחלק מהחיים, חלק גדול מאוד, אנחנו מבלים בלהיות לא אנחנו באמת.
הזמן הוא הדבר היחידי שאין לנו עליו שליטה, הידעתם? אז כן, אנחנו לא יכולים לשלוט בזמן, והכי מעצבן אתם יודעים מה? שהזמן שולט בנו!
החיים ממשיכים והזמן לא עוצר, נשאלת השאלה איזה חיים אני חיים ומאיזה נקודה התחלתי ואיפה בעצם עצרתי?
אני חושבת שהדבר הראשון שהיכה בי ברגע שהבנתי מה קרה, היה המשפט: 'איך עשית לי את זה? איך בגדת באמון שלי? איך שיקרת לי בצורה כל כך קשה?'.
בגידה, חוסר אמון, שקר, אי אמירת האמת, שקר לבן, הסתרה, הכל מסתכם לדבר אחד – הקושי לסמוך מחדש.
נתחיל עם הקושי לסמוך על הסביבה, אנחנו חיים בחברה, סובבים סביבנו אנשים, משפחה, חברים, מכרים, זרים, קולגות, חברה. האם אני מכירה את כולם באמת? מי באמת אמין, מי באמת כמה ואמיתי, על מי אני יכולה לסמוך בשעת צרה, מי יהיה שם אם אפול.
יש תרגיל מדהים שלמדתי באחד מהשיעורים בהכשרת מאמנים, מי הם אותם אנשים שאתם מסוגלים לעמוד עם הגב אליהם וליפול לתוך ידיהם מבלי להביט אחורה? אותם אנשים חשבתם עליהם הם האנשים שאתם סומכים עליהם בעיניים עצומות.
מאז הטרגדיה שפקדה אותי, נוכחתי לדעת שמספר האנשים שאני מסוגלת לסמוך עליהם בעיניים עצומות מסתכם לכף יד אחת. זהו שיעור ענקי שלמדתי במהלך השנה הזו.
החיים ממשיכים אך מה עושים עם תחושת חוסר האמון בבני אדם. סמכתי על הסביבה בהרבה מובנים, כששלחתי את רויצ'וק למטה, לימדתי אותו ממה וממי להיזהר. כששלחתי את מאיצוק למסיבה או לערב כיתה, לימדתי אותה ממי להיזהר. כשאלינור הייתה מתבגרת, תמיד הסברתי לה איך לשמור על עצמה,
והנה, לצערי הסביבה בגדה בי בהרבה מובנים.
החיים ממשיכים ועכשיו זה הזמן לבנות את האמון חזרה, פתאום אני קולטת שזה תהליך לא פשוט בכלל, אדם שנבגד על ידי הסביבה, נמצא תמיד בהיכון שהיה זה יקרה שוב.
איבדתי את התמימות הפשוטה הזו שהייתה לי, תמיד אמרו לי שאני סומכת מהר מדי על כולם, ואולי זה בגלל שהחשיבה התמימה שלי היא שהנחתה אותי. אבל לא, במקרה שלי הרגשתי שנבגדתי בתוך הבית שלי, מתוך בני הבית. היום כשאני מהרהרת בזה, אני יודעת שזה יהיה לא פשוט, לפעמים זה פשוט מדי עד כמה שזה קשה וקשה מדי עד כמה שזה פשוט.
אנחנו לא נגיד לאף אחד את החשדות שעולות בנו, לא נראה שלא סומכים, לא נספר שאנחנו חוקרים לעומק, שומרים את זה בתוך תוכנו, אבל וזה אבל גדול, הבגידה האמיתית של האדם זו הבגידה בעצמו ובמהות שלו.
החוויה שאני חיה בה כבר שנה היא כמה בגדתי בעצמי ואיך לא ראיתי את התמונה כולה, איך יכול להיות שאני נבגדתי? אני, שרואה ויודעת הכל.
כל תהליך קבלת ההחלטות משתנה ברגע שהאדם מפסיק לסמוך על עצמו, לא על אחרים, אלא על עצמו!
זו הבגידה האמיתית, לשכוח מי היית, לשכוח מי אתה ולשכוח את היכולות של עצמך, פתאום לפחד מעצמך, אולי טעית, להתפשר מחוסר ברירה, לא להיות האני מאמין שלך, לוותר על עקרונות וערכים, זו הבגידה האמיתית.
החיים ממשיכים ואיך הם ממשיכים. המשפט לכשעצמו הוא אחלה סיסמה- "החיים ממשיכים", סלוגן נחמד על הרכב, סטיקר מגניב, משפט מחזק ומעודד.
לא, סליחה, אבל ממש לא.
הזמן ממשיך לרוץ קדימה ובאותה המתכונת והקצב, אך החיים לא ממשיכים באותה המתכונת, הקצב משתנה לגמרי. אולי תשאלו מה אני רוצה, מה אני מבלבלת לכם את המוח, אולי תזדהו ואולי לא, זה פחות רלוונטי לי.
אני נבגדתי מהסביבה ובגדתי בעצמי אחרי הכל, לא שאלתי את השאלות הנכונות, סמכתי על עצמי, שלי זה לא יקרה, כי אני יודעת הכל.
התמימות שלי חתכה את חיי לשניים.
סליחה, הטור הזה לא כועס, לא רוטן, לא מתחסד, לא מתקרבן ובטח שלא מתמסכן, אלא הוא יותר עוסק באיך מגדירים בגידה כל אחד לעצמו ואיך מתחילים לסמוך שוב בחזרה.

את צועדת קדימה, מנסה לא לדרוך על מוקשים, בדרך יש לא מעט כאלו בדמות של אנשים. הם זורעים לעיתים מלח על הפצעים ולפעמים חובשים אותך מדימומים,
את בטוחה שלמדת להכיר את העולם, את סומכת על החיים שילמדו אותך לשרוד אותם, נאחזת בשארית כוחותייך בפיסות של רגש, נתלית על חבל דק בין שמיים וארץ.
ומי מושיע? מי הפעם מושיט לך יד, ממשיכה לחיות ומגדירה מחדש, מיהו החבר או החברה, מיהו הלקוח או הלקוח, מיהו בן משפחה, אך יותר מכל את מגדירה
ממי להיזהר וממי להתרחק.
בעיניי, בגידה היא דבר נורא אחרי המוות, ואולי בעצם מקביל לו, כי בבגידה משהו מת גם.
נבגדתי, אך החיים ממשיכים, הזמן לא עוצר, את הבגידה הזו אסחוב כשק אבנים על כתפיי לעולם, אך את החיים שממשיכים מכאן והלאה כבר לא יהיה בהם תמימות, כזו של פעם.
החיים ממשיכים עם שיעור ענקי לחיים, רויצוק שלי לא באמת הבין מה הוא עשה, ילד, ילדים עושים מעשים בלי הרבה מחשבה, אך מבוגרים יודעים מה הם עושים.
זה השיעור האמיתי שלי – בגידה של מבוגרים היא חתיכת שיעור חברים.
ללמוד לסמוך מחדש, לסמוך מחדש על עצמי אל מול מבוגרים שמולי.

#רויצמוקתמידאיתי

#החיים_נמשכים