החיים נמשכים / בקי מעוז

מהי הנאה?

"אנחנו נולדים עם הרצון לתענוג ומנסים כל חיינו להימנע מכאב" (משיעורי קבלה)

שבת בצהרים. צלילי המוזיקה מתנגנים ברקע, אני מקשיבה להם, יושבת בלי הרבה הבעה על הפנים ובצורה מכנית מכריחה את עצמי להקשיב לשירים. זה לא עובד ואני מוצאת את עצמי מתעצבנת וקמה מהמחשב, סוגרת את המוזיקה ומתחילה לבכות.

עד לשבת בכלל לא נגעתי בטור שלי, בחרתי לעשות פעולות ואז לבדוק אם אני נהנית מהן או לא. גם זה לא עבד.

פתאום אני מגלה שאני די על אוטומט, פועלת לרוב מתוך אינסטינקטים בסיסיים והשרדותיים שאחראים על האוכל, השתייה והשינה. כל שאר הפעולות לא רלוונטיות, או כך לפחות המוח שלי משדר לי.

אסור לך להנות! פתאום גיליתי שזה המשפט שמנהל אותי כבר מעל לחמש שנים. פתאום גיליתי שהמקרה של רויצ'וק שלי העצים את זה יותר, אך לגמרי הנאה לא באה בחשבון. היא הגיעה במנות קטנות מאוד ולא בומבסטיות. כל כולי הייתי בתוך העבודה, הבית, הילדים וההישרדות. גם אם הרווחתי טוב ומספיק, תמיד ההישרדות רודפת אחרינו. סוג של אגרנות, כדי שלא ייגמר, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. משפט שאני מכירה עוד מהילדות – תשמרי ביום בהיר עבור יום שחור.

משפטים כאלו לוקחים אותנו לאמונות מגבילות שחוסמות אותנו במצבים חשובים מאוד בחיים, כמו שינויים או הגדרות של מושגים שלא קשורים לאיך שהשמיעו לנו אלא יותר לאיך שאנחנו תופסים את המושגים.

אז, הבטחתי לכם בשבוע שעבר שאשתף אתכם איך הגדרתי הנאה. האמת היא שהלכתי קודם כל למילון, לגוגל ולמקומות בהם ההגדרה היא תיאורטית ונטולת רגש.

וזה קטע הזוי, כי למושג הנאה יש כל מיני הגדרות, אך הרוב מתבסס על שני היבטים: בהיבט הפיזי ההנאה היא פיזית ממש, כמו למשל הנאות בטעמים, ריחות, גוף, כל אחד ואיך שיגדיר את זה לעצמו. אפשר ליהנות מאוכל טעים מאוד, מריח של בושם, מעיסוי גוף או כפות רגליים, כל מה שקשור לחמשת החושים. בהיבט הרגשי ההנאה היא אישית יותר וסובייקטיבית, היא קשורה לתפיסות של האדם באופן אישי, מה גורם לנו לאושר, לשמחה, לאהבה.

על פי הגדרת המילון: עונג או הנאה או כיף גדול הוא מכלול של תחושות שמטבע האדם הוא נצרך להם, ושואף להשיגן.

פתאום אני קולטת שהנאה בחיי לא הוגדרה בכלל נכון, היא קיבלה כל מיני טוויסטים שונים ומשונים. כמו למשל, אם מישהו נהנה ממשהו שאני עושה, אז אני נהנית גם. זה כל כך לא נכון. עבורי לא נכון, כי בעצם, מתי אדע שאני נהנית ממשהו? אם מישהו אחר לא ייהנה ממה שאני עושה, זה אומר שאין הנאה באמת?

אין ספק שהשנה האחרונה הגדירה לי לגמרי את המושג הנאה מחדש. מצאתי את עצמי לא נהנית מכלום, האוכל היה נכנס אל הפה ללא טעם. למצבים בהם הייתי קופצת מאושר, פתאום לא הייתה להם משמעות. המחמאות מהתלמידים בסוף כל שיעור נשמעו לי כל כך לא קשורות ולא רלוונטיות. בעצם נכנסתי ויצאתי ותו לא. המעבר לדירה חדשה היה אמור להיות מרגש, במיוחד שמצאתי את הבית שכל כך רצינו, בית עם גינה גדולה. סידרתי אותו, תליתי תמונות וצבענו קירות, אבל שום דבר לא נוגע בי. אני לא נהנית, בעצם, אני רק עצובה, כי אסור לי להנות. נזהרתי אפילו להגיד בקול רם איזה בית יפה יש לי, ובכל פעם שקמתי בבוקר ויצאתי לחצר, הרגשתי אשמה ענקית על ההנאה בשתיית הקפה בשקט של הבוקר עם הציפורים.

איך אני יכולה בכלל ליהנות, הרי הילד שלי לא נהנה יותר ולא ייהנה לעולם, אז איך אני יכולה ליהנות.

המצפון עבד שעות נוספות והוא זה שהגדיר עבורי את המושג הנאה. הגדיר לפי נורמות חברתיות, לפי מה שמקובל, לפי מה שרצוי. ובעצם לא. אני לרוב פועלת לפי מה שהאינטואיציה שלי אומרת, סוליסטית כזו. כן סופגת מלא ביקורת ושיפוטיות. מלא למה ולמה ועוד למה.

אז החלטתי שאני עושה כמה דברים שמזמן לא עשיתי ובוחנת את עצמי ואת המצפון עד כמה הוא מציק לי.

בשבוע שעבר מכרה הגיעה אלי הביתה לבליינד דייט. זו הייתה הפעם הראשונה שאני פוגשת אותה מחוץ לרשתות החברתיות. איפה הייתה ההנאה? נהניתי ללכת לסופר ולקנות גבינות מיוחדות ויין, הכנתי את הכל בשקט עם עצמי ועם חיוך מטופש כזה. אני פוגשת אדם לראשונה ומה כבר יכול להיות. כנראה שהיא ממש תאהב אותי, או שהיא תרחם עלי או שהיא פשוט לא תחשוב הרבה. נהניתי מאוד לשבת ולדבר איתה, ארבע שעות דיברנו ללא הפסקה. זו הייתה הנאה אחת שהמצפון לא הציק לי בגללה.

עוד הנאה והפעם מאוכל. הוזמנתי לדודה שלי לארוחת שבת והאמת, שזה היה שווה כל שנייה ורגע. בדרך כלל בשבתות, אני הולכת לאמא שלי או לבן דוד אחר ומקפידה לשאול מי יהיה, כי לא בא לי על התקהלות. בשבת היו כולם, ממש כולם. צחקתי המון, אכלתי המון ונהניתי מהאוכל. הטעמים כאילו חזרו אלי מעצם הבחירה שלי ליהנות מהם. שיחקנו קלפים, הזכרנו את רויצ'וק ולא בכיתי. מאי הייתה איתי, אז הנה עוד הנאה.

בדרך הגברתי את המוזיקה ברכב ונסעתי עם חלונות פתוחים, אפילו שרתי עם הרדיו. הנאה? כן לגמרי והמצפון לא הציק לי בכלל.

בשישי הנכדות היו אצלי כל אחר הצהריים ונהניתי מהן כל כך. הן מוציאות ממני את כל הכאב, הצער והעצבות. כשהן איתי, הכל נעלם. אני רואה בכל אחת ואחת מהן את רוי שלי. אדל עם החוכמה והתחכום של רוי. נויה עם השובבות של רוי. הן מצליחות לעשות את זה ללא שום בעיה ואני מודה לאל שיש לי אותן.

ויש עוד כמה דברים שעשיתי במהלך השבוע שמראש הגדרתי אותם כפעולות הנאה.

החיים נמשכים וכך גם ההנאה, השמחה והרצון לתענוג. בכל פעם שניסיתי לחשוב על הנאה, באמת שלא הייתי מסוגלת. במקום האמהי, אנו מוותרות על עצמנו המון למען הילדים. ברגע שהם נולדים, הם מוצבים במקום הראשון ורק אחר כך אנחנו.

הגדרתי לעצמי את המושג הנאה בכל מיני תחומים, אך בעיקר חיברתי אותו למצפון ועשיתי ביניהם הכרה. שניהם חייבים לשתף איתי פעולה, אחרת לא אצליח ליהנות מכלום. וכן זה בסדר, רויצ'וק לא יכעס עלי. אמא תמשיך לאהוב אותו ואפילו תקדיש לו כמעט כל דבר שהיא תהנה ממנו.

בשורה התחתונה כולנו רוצים ליהנות, כולנו רוצים להיות מאושרים. כולנו נחפש את הצחוק, הכיף והשעשוע וזה בסדר גמור, כי אם נשים לרגע בצד את הנורמות החברתיות וההגדרות של מה נכון או לא נכון, נבין שאנחנו אלה שמגדירים לעצמנו את הכל וזה בסדר איך שנגדיר את זה.

כשהחיים משתבשים מקיצון לקיצון והמשבר הכי גדול מתפרץ לחיינו, מבלי שנבקש שיגיע, ואגב זה לא חייב להיות מוות, משבר יכול להיות גירושין, נישואין, פיטורין, מעבר דירה, ילדים בגיל ההתבגרות, לימודים, אבל כשמגיע המשבר, תעצרו לרגע, תגדירו את המושג משבר. לצד זה את ההנאה ומתוך זה ההתגברות על הפחד יגיע.

זהו, אני לא מפחדת ליהנות, ולא, זה לא יגרום לי לשכוח את רויצ'וק לעולם. וכן יהיו רגעים שלא אהנה מהם בכלל, ויהיו רגעי שיא שארגיש בשמים ורגעי שפל שארגיש על הרצפה.

ואולי זה הזמן להבין שלהרגיש זה בסדר, כי הנאה היא חלק ממנעד הרגשות, אל תפחדו לדבר על הנאה ואל תפחדו לדבר על רגשות.

נהניתי מאוד השבוע ואני כותבת את הטור עם חיוך על הפנים. אם יש משהו שאני רוצה לחשוב עליו לטור הבא שלי, הוא ניהול רגשות, כי זה העסיק אותי המון השבוע.

מה דעתכם, תחכו לטור הבא? תישארו איתי?

שתפו את הטור, כי אם זה יגיע לפחות לאדם אחד שנמצא במשבר והיה רוצה לשמוע איזה קול אופטימי, עשיתי את שלי.

#החיים_נמשכים

#רויצוק_תמיד_איתי