"יצאתי לפרסומות"

בוקר אחד התעוררה חגית יצחק וניסתה להגיד "בוקר טוב", אבל קולה נעלם בפתאומיות. אחרי חודש של שתיקה, היא הבינה שהגוף מאותת לה לעצור, וגם כשקולה חזר באותה פתאומיות, היא הורידה הילוך והחליטה ליהנות מהדרך

יום אחד קמה אשת התקשורת חגית יצחק וגילתה שקולה נדם. עבר יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, עד שהבינה, שהיא צריכה את הדממה כדי להתרכז באמת במה שחשוב. "הרגשתי שאני הולכת לאיבוד ובעצם יצאתי לעיבוד, סוג של יצאתי לפרסומות", היא אומרת כמה שבועות אחרי שחזר קולה בבת אחת, כמו שנעלם. 

"הייתה בדיוק בעיצומה של תקופה מלאת עשייה אינטנסיבית, גם בבית וגם בעבודה, כאילו חשבתי שאני כל יכול, שיכולה לעשות כמה דברים בו זמנית, סוג של וונדר וומן שלא נחה לרע", היא אומרת השבוע. "במקביל, כל יום הגעתי לאבא שלי בן ה- 96 וחצי כל יום, כדי לתת לו כדורים ולעיתים גם פעמיים ביום. כשאני לוקחת על עצמי משהו נותנת מאה אחוז פלוס, אם זה בעסק שלי ואם בכל דבר. נכנסתי לסחרור של עשייה, רציתי שכולם יצליחו והכל יהיה טוב, שהכל יתקתק".

זה התחיל בסוג של מחלה, עם חום שלא ירד. יצחק הלכה לרופא ולקחה כדורים, אבל במשך כמעט שבועיים, החום לא ירד. "בוקר אחד קמתי בבוקר ורציתי להגיד 'בוקר טוב', אבל לא היה לי קול. פתחתי את הפה ולא יצא קול, הייתי בהלם, ניסיתי להגות עיצורים והברות וכלום. אמרתי לעצמי שאולי זה בגלל החום, אבל לא. יום רדף יום וכלום לא השתנה. בהתחלה בבית נהנו מהשקט, נהנו מזה שאני לא מפרשנת את אולפן שישי והחדשות, אבל שבוע אחרי שבוע והקול לא חוזר, לקחתי פנקס והתחלתי לכתוב מה שרציתי להגיד, הייתי רצה אחרי בני הבית עם פתקים. נכון ששולחים הודעות, אבל הרבה פעמים אנשים לא שמים לב ולא יכולתי לתקשר. אמרתי לעצמי: 'אלוהים זה הקול שלי, זה כלי העבודה שלי'. ביטלתי פגישות ולא יכולתי לעבוד".

יצחק בנתה את עצמה בעשר אצבעותיה והצליחה, אבל לאורך כל ההצלחה, חיפשה את המשמעות שמעבר. כשקולה נדם והיא נאלצה להקשיב לעצמה, אז באו התובנות. "זה הכריע אותי וזה הכריח אותי לנוח, פתאום לא הלכתי לאבא שלי כל יום, פתאום ראיתי שזה לא כל כך נורא, לקחתי מטפלת, פתאום ייסורי המצפון נעלמו. למדתי לחשוב בצורה אחרת, כי לא הייתה לי ברירה. הבנתי שאני נותנת גז בניוטרל, כי אף אחד לא יורד למטה ולוקח איתו שקל, אז מה נשאר? רק לצבור חוויות, להיות אנשים טובים. אמרתי לעצמי שכנראה דברים לא קורים סתם, שזה משהו שהייתי צריכה לקבל כדי לעצור את הכל ולהיות בשקט של עצמי. היום אני באמת חושבת שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי, כי זה היה חודש של התבוננות. ירדתי למטה בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר, יצאתי לגינה וליטפתי את הכלב, פתאום הסתכלתי על שרון שרץ לעבודה והכל אצלו מהר. הסתכלתי מבחוץ והבנתי שאני חיה חיים מוטרפים, שאין לי דקה לעצמי, שאני בלופ כזה של לעשות ולעשות. אמרתי לעצמי 'לעזאזל בשביל מי ובשביל מה'.

במקביל, הרופאים לא ממש ידעו לתת הסבר רפואי, אמרו שזה וירוס, עד שבנה הודיע לה שהוא לוקח אותה לבית החולים. "חברה טובה חיברה אותי עם ד"ר לימור בנימיני, מומחית לאף אוזן גרון בבית החולים רמב"ם. היא עשתה בדיקה ונתנה לי סטרואידים ואחרי שבוע של טיפול, קמתי בבוקר, וכמו כל יום ניסיתי לדבר, כמו זמר שמחמם את הקול לפני הופעה. קמתי באותו הבוקר ויצא לי אה. פרצתי בבכי, אמרתי לעצמי, שכנראה שבאמת פרק הזמן הזה שאדם מקבל הוא לא סתם".

המנטורית שלה היא שרי קראוס, ממקימי מכללת יוזמות, אליה הלכה לפני שנים לאימון ויצאה לעצמאות בעסקים. יצחק עדיין בקשר איתה ונמצאת בימים אלה בעיצומה של סדנה להתפתחות אישית. "אני כבר מעל לעשור בעולם העסקים וכל הזמן אני מגששת אחרי הנשמה, כי עסקים ונשמה לא הולכים ביחד, עסקים זה בלי רגש ונטול נשמה. מי שאומר שעסקים הולכים עם נשמה זה קשקוש. לי יש חיפוש אחרי האמת, הדברים הפשוטים, הנשמה, החברות נטולת האינטרסים. שרי אמרה משפט נכון, שהחיים רצופים בדרמות, לכל אחד מאיתנו יש דרמה ומה שיפה הוא, שבין דרמה לדרמה יש הפסקה ואנחנו צריכים להכין את עצמנו לדרמה הבאה".

אומרים שטיבו של אדם נקבע בימי צערו ויצחק חוותה אהבה עצומה מרגע שכתבה פוסט בפייסבוק שחשף את מצבה הבריאותי. "יש לי קשרים חזקים עם הרבה מאוד אנשים, חלקם יומיומיים וחלקם לא, אבל דווקא במצבים אקוטיים כאלה הם מתגלים, למשל עו"ד ליאת בהר כהן, שכתבה לי שהיא החליטה לעשות עסק עם בורא עולם, להפסיק לעשן אחרי 27 שנים, בתנאי שאני אבריא ויחזור לי הקול. היו מי שכתבו ועודדו והיו אפילו מי שהדליקו נרות".

כשחזר הקול שלה, באותה פתאומיות בה נעלם, יצחק משתדלת להפנים את השיעור שהגוף העביר לה. "הורדתי הילוך, פתאום אני כן רוצה לעשות דברים שיש בהם עניין, אבל הורדתי הילוך רציני בעבודה. אני מתנדבת בפנימיית יעדים עם בנות ממשפחות קשות יום ובכל מפגש אני מחפשת את הנשמה. גם במפגשים עם חברות, אני מחפשת את הנשמה. היום אני מחפשת סביבי חברי אמת ונשמה".

לדברי יצחק, הורדת ההילוך בא לידי ביטוי גם בהליכה ובהתנהלות שלה. אין יותר רשימת משימות שלא נגמרת. "אנשים מקבלים סימנים, עושים חשבון נפש ואחרי שבוע שבועיים בתוך זה, הם מחליטים לקחת לתשומת ליבם ולהתנהג אחרת, אבל החיים חזקים מהכל והשגרה סוחפת אותם לתוכה והם נסחפים שוב. אצלי זה קרה הרבה יותר גדול. קודם לפני שנה הייתה לנו שריפה בבית שפגעה ברכוש ואז נשלל ממני הקול, יש יותר להשתיק מזה? אם השתקת אותי, לקחת לי הכל וזה היה מטורף. אני עוד צריכה להילחם כי באופיי, אני כאן ועכשיו. אני לא אוהבת לצאת בהצהרות שמכאן והלאה הכל יהיה ורוד, אני נלחמת בעצמי, כי יש את הרצון להספיק את כל מה שלא עשיתי חודש שלם, אבל מצד שני, יש פעמון אזהרה שאומר 'לא צריך, קחי מה שאת רוצה לקחת ותהני מהדרך'. אני כבר לא מנסה להוכיח לאף אחד כלום, זו תקופה של נפילת אסימונים אחד אחרי השני, כל יום אני קמה לתובנה חדשה, סוג של חוויה חוץ גופית שאי אפשר לבטא במילים".