נסיך הגאות והשפל

לחלוץ העבר של מכבי חיפה יוסי ג'נח היו הרבה רגעי שיא בקריירה, אך גם לא פחות משברים, אבל דווקא אחרי שזכה בגביע המדינה עם קבוצת הנערים של מכבי חיפה, החליט לאתגר את עצמו ולעבור לאמן את הנוער של הפועל חדרה. בריאיון אישי הוא מספר על הדרך שעבר, על הפציעה, הפרישה והחזרה לכדורגל. רגעי השיא והשפל ומה שביניהם

רק לפני כחודש זכה יוסי ג'נח עם קבוצת נערים א' של מכבי חיפה, בגביע המדינה, ולאחר זמן קצר, נודע כי בעונה הבאה הוא יאמן את קבוצת הנוער של הפועל חדרה.

ג'נח (43) נולד בסטרומה ששכונת שפרינצ'ק ולאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בבית גדול יותר. שעות היה משחק כדורגל בגן אלי כהן בשכונה. גם אחיו מאור שיחק כדורגל ובאופן נדיר, אותו מייחס ג'נח לאביו, עברו שניהם מקבוצת הנוער לבוגרים.

"הייתי ילד מופנם, אוגר הרבה ופורק במגרש", הוא נזכר, "ילד שהיו יודעים שלא להתעסק איתי, אבל גם לאהוב אותי. גדלנו בשכונה לא קלה והכדורגל הציל אותי מכל התקופה הלא טובה בשפרינצ'ק. באותה תקופה היו בשכונה סמים קשה, ואני ניצלתי בזכות המשפחה שכיוונה אותנו לספורט. הסמים היו גם בשכבת הגיל שלי, חברים קרובים הלכו למקומות אחרים פחות טובים, אני דאגתי לעצמי, באיזשהו מקום הכדורגל חישל אותנו להיות בני אדם טובים יותר".

לדבריו, בשכונה היו הורים שפחדו שהילדים שלהם לא יצאו לתרבות רעה, כמו הוריו, ששמרו עליהם, אבל היו גם ילדים שנולדו למשפחות פשע או להורים מכורים.

"לא הרגשתי בחיים שחסר לי משהו, אבל עבדנו מגיל צעיר, קיבלנו מוסר עבודה להתפרנס בכוחות עצמנו ולבנות משפחה. בשכונה עצמה לא הרגשתי פחד, כי בלשים הסתובבו ברחובות וידעתי מתי לברוח. הייתי רב מכות הרבה בשכונה, אבל את יודעת, בקטע של משחקי כבוד, גם במגרש".

מאחר והמשפחה התגוררה בבניין סמוך לסבתא נונה, היא זו שגידלה אותו, כי הוריו עבדו עד שעות מאוחרות בלילה. "אמא שלי הייתה ספרית מאוד נחשבת ואבא עבד בתחום הייבוא השבבי, הם לא החסירו מאיתנו כלום", הוא אומר.

כבר בגיל שלוש אביו החל לאמן אותו בכדורגל ואחר כך במכבי חיפה. "הכדורגל הפך להיות מקצועי עבורי, ביום שאשר עלמני ז"ל, שאגב לקחתי גביע קבוצה על שמו השנה, אמר שאני קטן, נמוך מדי וזה היה כשהייתי בן 15. זה היה יום שחור עבורי, כי מכבי חיפה הייתה בשבילי הכול. כנראה שלא עשיתי מספיק, אז לא באתי בתלונות לאף אחד. הלכתי הביתה בדיכאון, שום פעם חזרתי לשכונה ומשם הדרך לנפילה הייתה קצרה מאוד. אבל אז ינון שלום, איש יקר מאוד, שתפס הרבה ילדים מהשכונות הקשות ואני אחד מהם. סיימתי עם 80 גולים באותה שנה".

החלום הוא לשחק במכבי חיפה

כשסיים את השנה הראשונה בנערים של מכבי חיפה, הגיע למבחנים כדי לעלות לקבוצת הנוער ואז, אחרי שהתחזק, קיבל שוב תשובה שלילית. "החלטתי שאני לא רוצה להמשיך יותר לשחק כדורגל, אמרתי לעצמי שאלך לדוג עם הדודים שלי. בחופש הגדול עבדתי אצל קרובי משפחה וינון הגיע לשם, עם התיק שלי מספר 7 ואמר לי: 'עזוב הכל, אתה בא למחנה אימון בנווה ים'. מאוד שמחתי ולמרות ששבועיים לא התאמנתי, אחרי יומיים כבשתי שמונה שערים נגד כרמיאל ו-42 גולים בכל העונה הזו".

זה השתלם ובסוף העונה פנו אליו ממכבי חיפה שיחזור לשחק בשורותיהם. לג'נח היה קשה להיעתר להם. "לא רציתי לחזור למכבי חיפה כי נפגעתי מאוד. אבא שלי שאל אותי מה החלום שלך ואמרתי לו, שהחלום הוא לשחק במכבי חיפה. זה ריכך אותי קצת והחלטתי שאני חוזר. לא היה קל בהתחלה, אבל הראיתי יכולות ועליתי להתאמן עם הבוגרים באותה שנה. באותה תקופה לא היו פלאפונים, הייתי בבית כשהטלפון צלצל, על הקו היה זאב יקשין שאמר שאני מוזמן לאימונים. עד היום אני זוכר את הרעידות שהיו לי בגוף, לשחק לצד ראובן עטר, אייל ברקוביץ, כל הכוכבי הגדולים".

ג'נח שיחק עוד עונה בקבוצת הבוגרים של מכבי חיפה ונפצע, מה שהוריד לו את כל האויר מהמפרשים. "כל הקטע בלהיות שחקן מכבי חיפה בבוגרים, זה שאתה מסתובב וכולם מחמיאים לך ופתאום את לא סתם אחד. הפציעה קטעה לי הרבה חלומות. הפציעה לא הייתה רגילה בספורט אמרתי לאבא שלי, שאם הרופא אומר שאני לא יכול לשחק כדורגל, אני עושה לעצמי משהו. הביאו לי פסיכולוגים, השגחה צמודה 24 שעות  ואז הגיע המשיח, הפיזיוטרפיסט פיני שרון. הוא הציל אותי פיזית ומנטלית, חייתי אצלו בבית והוא תמיד יישאר זה שעזר לי, הוא וכמובן המשפחה, אמא שלי שלא עזבה אותי לרגע".

הפציעה עליה הוא מדבר הייתה מאוד לא אופיינית, לילה אחר הוא התעורר והיה לו נמק ברגל. הדם התקרש על העצב וחנק אותו, וג'נח מצא את עצמו בסיטואציה קשה מנשוא. "עברתי לילות קשים, אפידורל, לקחו אותי לתאי לחץ כדי להזרים את הדם. השיקום עם פיני כלל הרבה דברים, כמו לעלות את האוניברסיטה לבד, ריצות בפרויד, הליכות ברווז וככה שלושה חודשים, אף אחד לא האמין שאחזור. החזרה הייתה מבישה, כי הרגשתי כמו נכה. השם שלי היה חזק, אבל היכולות לא".

ג'נח עבר למכבי עכו, שם חזר לעצמו והפך למלך השערים. אחרי שנתיים עבר לכפר סבא בליגת העל לעונה אחת, לאחריה חזר שוב למכבי עכו, נצרת עלית איתם עלה ליגה, משם עבר להפועל הרצליה ושוב קטף את תואר מלך השערים ובגיל 26 החליט שהוא פורש. "המצב הכלכלי לא היה טוב, היו לנו קשיים, בדיוק נולדה הבת שלי עמית והרגשתי שאני צריך לחפש מקום פרנסה לילדים. החלטתי שאני הולך לעבוד בנמל והתקבלתי, אבל אז, כשאני יושב על המלגזה בנמל, אני שומע שיש מבחנים בהפועל חיפה, עם רן בן שמעון והחלטתי ללכת. כעסו עלי, שאני עוזב צ'אנס בנמל, אבל נזכרתי שהרבה פעמים בפציעה שלי נשבעתי לכדורגל, ובזכות השבועה הזו חזרתי אחרי הפרישה".

למרות שהכעס עליו, לדבריו אשתו אפרת תמיד תמכה בו וביחד, צמחו מתוך המשבר. "מאמן הכושר דרור שמשון היה בהפועל חיפה ואמר לי שאני לא מתאים למבחנים, שאגיע ישר לסגל. רן בן שמעון אהב ולקח אותי. קיבלתי משכורת טובה, סיימתי מלך שערים בהפועל חיפה והמשכתי לעוד ארבע שנים. עדיין לא היה לי מספיק ביטחון כלכלי, המשכורת הייתה בשביל לחיות".

להשלמת הכנסה עבד כמעט בחינם במתנ"ס נוה דוד, אבל ביחד עם שלמה קאופמן בנה בית ספר לכדורגל. "שמעון תמרי הראה לי איך לנהל, לבנות חוג, איך לבנות מדרגות להצלחה, עשינו עבודה מטורפת, אבל אז מכבי חיפה נתנו לי את הצ'אנס והתחלתי לאמן. בסך הכל אימנתי שם שמונה שנים ונהניתי מכל רגע. הם נתנו לי את המושכות וערכים, אבל זה תפס לי את כל היום וגם במתנ"ס, ולא רציתי לזלזל בילדים, אז עבדתי לעבוד במקום אחר בעירייה, שם עבדתי רק בבקרים".

היום הוא מנהל אולם בנווה שאנן בבקרים. הפרישה הסופית ממשחק באה לו בגיל 34. "הפרישה הגיעה לבד. לא היה בגילי על מה ללכת, הרגשתי שאני ריק. גם התחלתי גם לאמן, וגם, להיות עם ילד בן 18 בחדר הלבשה, כבר אין להם הערכה לאף אחד.

עזבתי כי רציתי להתקדם

שמונה שנים הוא אימן במכבי חיפה ולאחרונה הודיע כי הוא עובר לאמן את קבוצת הנוער של הפועל חדרה. בשמונה השנים במכבי חיפה, הצליח להגיע להישגים נאים. "לראות את יענק'לה שחר מחייך כשלקחתי העונה את הגביע, זה ריגש אותי. בסופו של דבר שחר פרנס אותי ונתן לי את הבמה. בלילה לפני גמר הגביע חלמתי שאני עושה אותו שמח, במיוחד אחרי שמרקו בלבול העלה את הקבוצה לאירופה. שמחתי שיצא ככה, שהוא ראה את הילדים, דור העתיד נותנים משחק טוב והמועדון קיבל העצמה". 

  מיד אחרי משחק הגמר הוא קיבל פניה מקבוצת הנוער של הפועל חדרה, לדבריו, זו הייתה הפנייה השלישית. "עזבתי את מכבי כי רציתי להתקדם, כי אני מרגיש מספיק בשל לזה ואני רוצה לעלות למדף של הנוער, לא להישאר באותו מקום. נוער זה אתגר טוב, ליגת העל, רואים את העבודה שלך לטוב ולרע. בתקווה שאוכיח שהמהלך הזה טוב, אבל כמובן שמכבי חיפה זה משהו שלא נעלם, הוא נשאר בלב תמיד. הפועל חדרה זה מועדון מתפתח, הם נתנו לי תחושה טובה מהשיחה הראשונה".

לדברי ג'נח, המאמנים של היום צריכים לדעת הרבה יותר מרק לשחק כדורגל. "להיות מאמן היום זה להיות מנהל, לדעת לדרוש, לפתח שחקן ולא שהשחקן יפתח אותך, השחקן צריך להעריך את המאמן ולא מפחד ממנו. מעמד המאמנים בישראל הוא בושה וחרפה, הדבר הטוב שעשו זה התנאים שההתאחדות הציבה, היום כדי ללמוד אימון, צריך לאמן קודם את קבוצת הנוער".

ג'נח נמצא במקום טוב היום, אך למרות זאת חשוב לו להעביר מסר לשחקנים הצעירים: "זה אף פעם לא נגמר. לא מכתירים אותך למלך בגיל 16 ואתה לא פורש בגיל 16. כששחקן נולד נפתח דף וכשהוא פורש נסגר דף, באמצע הכול ניתן לשינוי, אבל גם ברגעים שלא משחקים, לא לוקחים קשה, לא להתייאש, לא לקחת שום דבר באופן אישי ולא לתת לרגש להשתלט, הוא פוגע בדרייב".