נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

גם אישה חזקה נשברת

"את לא מבינה? את לא צריכה להתאפר כדי שיראו את הטוב שבך, מספיק להסתכל לך בעיניים", הוא אומר בטון מוכיח וכועס וקם, כשהוא גורר את הכיסא ברעש.

בסך הכל אמרתי שאני מתביישת לצאת מהבית לא מאופרת, כיון שאז רואים את כל האמת, ומהי האמת? זאת האמת, בתוך העיניים.

ביטוי עתיק אומר: "העיניים הם החלון לנשמה", דרך העיניים ניתן לראות את כל תכונותיו וסודותיו של האדם, וכשאומרים 'עיניים', מי כמוני להסכים לכך.

הטור הזה מעט חושפני וגלוי. כשכתבתי אותו האצבעות שלי ניגנו על המקלדת ללא מעצור, הנפש כתבה את עצמה. אחר כך הגיע ההיסוס.

בסופו של דבר החלטתי לשתף, ולו רק כדי לשזור חוט של תקווה או כוח למישהי או מישהו שעבר חוויה כמוני.

לפני כמה שנים הזמנתי את חברתי לילך ללון בבית הוריי בכפר, בערב תשעה באב, מכיון שלמחרת הייתה לשתינו ישיבה מוקדמת בעפולה. כהרגלי בקודש, אני משמשת כמדריכת טיולים לאורחים שלי ולקחתי אותה לטיול רגלי במעיין חרוד.

עברנו את השדות היפים ושיחי ההרדופים, נהנות משמש אחרונה וצבעונית של קיץ ופוסעות בשבילים המובילים למעיין, לאט תוך כדי שיחה. מרחוק, הבחנתי בילדים בתוך הבריכה ואמרתי לה: "ערב תשעה באב וילדי הכפר שוחים? זה תמוה, שהרי כולם שומרי מצוות".

ככל שהתקרבנו הבחנתי שהיו אלה ילדים מהכפרים הערביים מסביב, ילדים שנעצו עיניים וזרקו קריאות לעברנו, שמשמעותן לא הייתה ברורה לי, אבל ערערה, בצורה מוזרה את הביטחון שלי.

"יש לי תחושה לא טובה", אמרתי לה, "אל תכעסי, נראה לי שנקצר את הטיול, נוותר על ביקור במערה ונשוב על עקבותינו". לילך הסכימה איתי, אבל מרגע שפנינו ללכת, הצטרף אלינו נער, ילד כבן 12, שהלך לצידנו, יותר נכון לצדי והתחיל לדבר איתנו.

שתינו אמהות וכך התייחסנו אליו, כאל ילד, גם טון הדיבור שלנו אליו היה כך. שאלתי שאלות, התעניינתי מי הוא, מה הוא עושה ומהיכן. ממנו הבנתי שהוא מהכפר הסמוך בגלבוע, שהם עובדים במעיין ולנים שם.

וכל הזמן הזה, העיניים שלו היו בתוך העיניים שלי. כמו גנב שמנסה להפנט אותך, כדי שיוכל לקחת ממך את תכשיטיך מעל הצוואר בלי שתחושי. חייבת להגיד שהיה משהו באוויר שהיה לי מוזר, לא ידעתי להצביע מהו, אבל גם לא יכולתי לצפות את הבאות.

בהבזק שניה, כשלא שמתי לב, הילד נער הזה שלח את ידו בהפתעה, ונגע בי בתנועה בוטה שאינה משתמעת לשתי פנים. זה היה ענין של שניות לצאת מההלם, סיננתי קללה ארסית מבין שפתיי, הרמתי אבן מהאדמה ,שחררתי את הכפכפים  מהרגליים ורצתי אחריו. רצתי במהירות שיא של ארנבת, למרות כובד משקלי. כמו על אוטומט, כמו רובוט שהופעל מרחוק, רצתי ורצתי ותוך כדי צלצלתי למשטרה ואמרתי בהתנשפות: "שלום, שמי…. אני נמצאת ב… הותקפתי כרגע, מבקשת שתגיעו".

ואני רצה ורצה ורצה, מתקרבת אליו משניה לשניה, מדמיינת במוחי איך אני מפרקת אותו לחתיכות עם האבן הזאת, איך אני זורקת אותה וקולעת בול על הראש שלו. כל המחשבות הכי אגרסיביות שיכולתי לדמיין צצו באותם רגעים. אני, שלא מסוגלת להרוג ג'וק או יתוש, הייתי מוכנה לפרק לו את העצמות.

אבל הוא נבלע בתוך החשיכה.

בתוך חמש דקות הגיעה הניידת ואני, שבורה ומרוסקת נפשית ובעיקר מושפלת, שיתפתי פעולה איתם והם לא מצאו אותו.

לא ישנתי כל הלילה.

  למחרת בבקר מוקדם הגעתי אל הכניסה למעיין, שיתפתי את מנהל המקום באירוע וביקשתי מהקבלן שיביא את כל העובדים שלו. עברתי אחד אחד ואמרתי בנחרצות: "חסר כאן אחד". המנהל קלט את המצב והתחיל לחלק סטירות לנערים, כדי שימסרו מידע מיד. "זה לא עובד שלי, זה מישהו שהצטרף אליהם אתמול", אמר לי לבסוף, "אני אצלצל ותדברי עם אבא שלו, תעשו סולחה", הוא מנסה להרגיע אותי.

חלשה ופגועה הגעתי למשטרת עפולה, שנתנה יחס אדיש ולא אמפתי לסיפור שלי, עד ששוטרת נחמדה קלטה מי אני והתדהמה שלה, מהעובדה שזה קרה לי, לאישה החזקה שהיא מכירה, סייעה לזרז את התהליך. הגשתי תלונה ולא תליתי תקוות.

אין לי מושג איך נהגתי את שעת הנסיעה הזאת בחזרה לקריות. הגעתי הביתה מותשת וחבולה נפשית. איך אספר לבעלי, לילדיי. נרדמתי.

בערב אספתי את כולם וסיפרתי להם, הבטחתי שאני חזקה ואדע כיצד להתמודד עם ההשלכות, הלא אני אישה חזקה, מי יכול עלי? כמובן שזה לא קרה, נעשיתי חולה כמה ימים וכל הזמן חשבתי, איך אלוהים הציל אותי. לו הייתי מצליחה להגיע אל הילד ומוציאה עליו את זעמי, היום הייתי בכלא. אלוהים הציל גם אותו.

יומיים אחר כך מצלצלים אלי ממשטרת עפולה, כדי שאגיע למסדר זיהוי. אני מצרפת אלי את לילך שתיתן עדות. כל אחת בתורה, צריכה לזהות את בן הבלייעל.

ציפיתי למסדר זיהוי כמו בסרטים, כשמציגים בפניך אנשים אמיתיים, אבל לא כך היה. הניחו מולי דף A4 עם 13 תמונות בשחור לבן של נערים ואמרו: "בואי תזהי אותו עכשיו". חידת חמיצר ממש, אני והמזל שלי, כמו בחיש גד.

אני מחזיקה את הדף מתפללת לאלוהים שיסייע לי, כיוון שהטראומה עדין לא עזבה אותי.

"הם כולם דומים", אני אומרת, "איך אצליח?". אני מעבירה מבט מלמעלה למטה, מימין ומשמאל כמו איקס מיקס דריקס, לא קל.

ואז נזכרתי, שמה שהכי תפס אותי אצלו היו העיניים. חיפשתי אותן, את אלו שהפנטו אותי.

"הנה, זה הוא", אמרתי לבסוף ללא היסוס. "את בטוחה?", שואל החוקר. "במאה אחוזים", עניתי.

אחר כך לילך נכנסה והסתבר ששתינו זיהינו את הנער. נפתרה התעלומה. אין לי מושג מה נעשה איתו, אם נעצר או נענש. אני, לעומת זאת, הייתי זקוקה לטיפול תקופה ארוכה. ומאז ועד היום אני יודעת, שהעיניים הם אכן המראה של הנפש.