נערה עם צמה ארוכה / איילה לוי קלוסקי

אודם ורוד כתמתם

מאז שגיליתי את הז'ורנלים, בחדר ההמתנה לרופא השיניים בגיל ממש מוקדם, התאהבתי בכל מה שקשור לאופנה וקוסמטיקה. הילדה הפראית הקטנה עם הצמות, שגדלה עם הרבה בנים מסביבה, מאוד רצתה להיות נשית ולהידמות לנשים בעיתוני הבורדא והאופנה, שהיו מונחים בסל מפלסטיק, אצל רופא השיניים עם המבטא היקי. בזמן שנראה לי כמו נצח, מלווה בפחד מקולו של הרופא כשיקרא בשמי, הייתי צוללת אל תוך התמונות של הבלונדינית, עם העיניים הכחולות והשפתון הוורוד כתמתם ומדמיינת שזאת אני.

מאוד רציתי להיות בלונדינית עם עיניים כחולות, להיות אירופאית. לנעול את הסנדלים של הילדה בתמונה, ללבוש את השמלה המפוספסת עם הצבעים, שלא היו אצלי בארון. במקום סרט סאטן שהיה קשור לראשה, הייתי קושרת לצמותיי שרוכי נעליים לבנים.

הנשים בתמונות הפנטו אותי, היופי שלהם היה רחוק ממה שפגשתי ביומיום. הייתי שוקעת בריסים הארוכים שהביטו אלי בחזרה ובאודם הוורוד כתמתם שנמרח על שפתיהן. אמא שלי, חדת העין, הבחינה בזה ובכל פעם שהתנגדתי ללכת לרופא שיניים, שכנעה אותי בדרך מתוחכמת, תוך שהיא מזכירה את הזו'רנלים שאני אוהבת. זו הייתה הסחת דעת יפה.

כשהייתי מגיעה לעפולה, הייתי פוגשת את הנשים האשכנזיות האירופאיות, שנדמו עבורי כאילו יצאו מהז'ורנל ההוא. הן היו לבושות בשמלות צמודות מותן ושרוולים חשופים, נעלי עקב בעלות שפיץ מקדימה, משקפיים מלוכסנים ושיער אסוף גבוה גבוה בתסרוקת. את המראה הזה היו משלימים כפפות ותיק שמונח על המרפק באלגנטיות, וגולת הכותרת הייתה האודם הוורוד כתמתם. ממש כמו בובות בחלון הראווה.

צריך להבין שאנחנו אנשי הכפר, שהיינו רגילים להיכנס הביתה עם הרבה בוץ בחורף והרבה אבק בקיץ, שלא לדבר על מאווררים בתקופת טרום המזגנים, התלבשנו בפשטות. כדי להגיע לעפולה, שהייתה העיר הגדולה עבורנו, היינו צריכים לצעוד כשני קילומטרים ולהמתין לאוטובוס.

למרות התנאים הלא מקלים, אמא הקפידה על אסתטיות וטעם טוב בבגדים ונעלים. גם דודתי הרווקה, שהייתה מושא הערצה שלי, הייתה מתלבשת על פי צו האופנה העדכני. ארון הבגדים שלה תמיד משך אותי, הייתי מתגנבת לחדר שלה ונעמדת מול הארון, מוציאה שמלה תלויה על קולב, מניחה על גופי הקטן ומריחה אותה. אחר כך הייתי ניגשת לארון טואלט שלה, כך קראו לזה בזמנו, שהיה מסודר למופת, מתמרחת באודם ובפודרה שהפיצה ריח טוב וחזק של טאלק, מחזירה בזהירות כל דבר למקום וחוזרת הביתה.

כשהבנתי עם השנים שחלומי רחוק, הפכתי להיות טום בוי, שיחקתי עם הבנים של הכפר בגולות, כדורגל, מחניים, הייתי מתחרה איתם בהורדות ידיים ואפילו הלכתי מכות, אבל במקביל, התייצבתי בכל חודש אצל הקוסמטיקאית, למריטת גבות, שפם וטיפול בחצ'קונים, בהוראת אמי (תודה אמא).

ועכשיו, אני עומדת מול סטנד האיפור בדיוטי פרי ומופתעת לפגוש את אותו גוון ורוד כתמתם של ילדותי. אני פותחת את המכסה, נושמת את הריח ומורחת על השפתיים. בעוד אני חולמת ונוסעת בזמן, מעיפה מבט אל השעון ומבינה, שאם לא אזדרז, אחמיץ את הטיסה. אז קניתי אותו, ולו רק עבור הזיכרונות שעורר בי.