נערה עם צמה ארוכה/ איילה לוי קלוסקי

אמנם לא מושלמת, אבל שלמה

כבר בשבוע שלפני יום ההולדתי החל להגיע מטר של הודעות ברכה ואיחולים מרשתות נבחרות, המזמינות אותי להגיע לקבל את מתנת יום ההולדת שלי, פלוס הנחה משמעותית ברכישה של בגדי אופנה ותכשיטים.

או אז, אספתי את בתי אן והתחלנו את מסע השופינג הכייפי שלנו יחד. מכיוון שרשתות מסוימות מקפידות על הלבשה במידות לא מתאימות למימדי, הצעתי לבתי שתחגוג במקומי ותרכוש לעצמה כמה פריטים.

כמו ילדה קטנה שלקחו אותה לראשונה ללונה פארק, היא דילגה מסטנד אחד למשנהו, עורמת על זרועותיה שמלות, חולצות ומכנסיים בשלל גוונים.

"אמא בואי תכנסי איתי לחדר ההלבשה, אני צריכה את חוות דעתך", היא אמרה בעליצות ואני הסכמתי.

נכנסתי לחדר גדול שכלל שמונה תאי מדידה, עם וילונות שחורים ותוך כדי כך, חיפשתי לי מקום לשבת, עד שמצאתי כיסא מרופד ונוח, שהיה ממוקם ממש מול מראה גדולה.

"לפחות אעבור את הטקס הזה בנינוחות", חשבתי לעצמי ושלחתי מבט אל המראה, כדי לראות את עצמי, בחוסר עניין.

לאט לאט יצאו מהתאים, כל אחת בתורה, נשים ונערות בכל הגדלים ובכל הגוונים. כולן נעמדו מול המראה, מתבוננות בעצמן, כאילו עיניהן זכוכיות מגדלת. אף אחת מהן לא מחייכת אל עצמה, אלא בוחנת במבט בוחן וקר.

הן הסתובבו ימינה, שמאלה, סובבו את הגב אל המראה, בחנו את עצמן מכל זווית אפשרית, אבל אף אחת מהן לא מביעה הנאה מהתהליך, אף אחת לא מרוצה ממה שהיא רואה.

"בואי שניה, תסתכלי, זה לא צמוד מדי? זה ממש יושב על הישבן שלי", התלוננה האחת בפני חברתה, שענתה לה בכוונה מלאה: "זה מושלם עליך".

"אני לא יודעת, אולי אקח מידה יותר גדולה", תהתה המודדת, ספק עם עצמה, ספק לחברתה.

התבוננתי באישה שעמדה מולי, עם הגוף המושלם שלה והתאפקתי לא לפנות אליה ולהגיד את דעתי.

 בתי מדדה במהירות ובהתלהבות שלל בגדים וניכר שהיא די מרוצה מעצמה וממה שמשתקף מולה דרך המראה, מרוצה מעצם החוויה.

לפתע יצא מישהי מתא מדידה אחר והחלה לבכות מול המראה. הפעם לא התאפקתי ושאלתי: "מה יש לך חמודה, אני יכולה לעזור?", התנדבתי.

"לא, פשוט השמנתי כל כך, שאני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה", היא נאנחה.

הבטתי בה והבנתי, שהיא אולי לא רזה כמו שהיא חולמת להיות, אבל היא עדיין נראית יפהפייה והבגד יושב עליה מדויק.

שתקתי.

מה יכולתי לומר? אם היא אינה מסוגלת להסתכל על עצמה ולהבין לבד, איך אשכנע אותה במילה או משפט, הרי זה הרבה יותר עמוק.

שוב יצאה מהתא האישה הלא מרוצה מעצמה, הפעם עם אוברול לבן צמוד, שגרם לי להוריק מקנאה רק מהאופן בו הוא הוא מונח עליה.

ושוב אותו טקס. היא מתבוננת על עצמה מכל הכיוונים ומשכנעת את חברתה שהיא צריכה לרדת במשקל, תוך שהיא מצהירה, שלא תקנה את הבגד, כי הוא מבליט את ירכיה. והיא מקטרת ומקטרת.

"תסלחי לי", לא יכולתי לעצור את עצמי, "את יודעת שיש נשים שהיו מוכנות להתחלף איתך ,עכשיו ממש ברגע זה, כמוני למשל. למה את לא מעריכה את מה שיש לך?", שאלתי.

"לו היית מכירה אותי קודם, היה לי גוף יותר יפה", נאנחה.

"ומה עכשיו את חושבת שיש לך?"-השבתי.

"אני יודעת שבעיני כולם אני נראית טוב, אבל לא בעיני עצמי, תמיד חסר לי משהו", ענתה.

"אולי כדאי שתמצאי מה שמעיק עליך, לפני שאת נכנסת לתא ההלבשה", סחתי לה, "בעיני את נראית מושלם בבגד הזה".

זה לא שכנע אותה והיא ענתה: "תודה רבה לך על המחמאה, אבל לא נראה לי שאקח משהו מהבגדים האלה, עד שארד עוד קצת במשקל".

לקחתי אויר. נזכרתי בתקופות בהן הטעם שלי בבגדים לא תאם את המידות שהיו מצויות אז בחנויות. נזכרתי בבכי שלי בתא המדידה, כששמלה לא עלתה עלי וכמה קשה היה לי לקבל את זה שהגוף שלי השתנה.

 מה גורם לנו הנשים להרגיש כל כך לא טוב עם עצמנו, גם כשאנחנו יפות וחטובות? מתי התחיל הגל הזה שנשים לא באמת שלמות עם גופן, עם המראה שלהן. אני יודעת שיש כאלה שמצהירות שהן אוהבות את עצמן, אבל הן נדירות.

 אוכל להעיד על עצמי שהיום, כשאני הולכת לקנות בגדים, אני נהנית מהחוויה.

אני אוהבת את ריח הבדים, אוהבת למדוד, לפשוט, לא מתעצלת, נהנית לשלב בגד עם תכשיט ומרגישה שהם מונחים עלי לשביעות רצוני, על אף משקלי הלא קל.

 פשוט נהנית.

מה גרם לשינוי הזה אצלי?

הכניעה.

נכנעתי לגופי שביקש כל כך הרבה זמן שאוהב אותו כפי שהוא, שלא אעביר ביקורת צולבת, אלא אחייך ואומר לעצמי שאני שלמה.

אמנם לא מושלמת, אבל שלמה.