"בזמן שנלחמתי על החיים שלי, חשבתי איך לעזור לאחרים"

מעצבת הפנים בתיה כהן עדיין לא החלימה ממחלת הסרטן, אבל המקומות הנמוכים אליהם הגיעה במהלך המחלה, גרמו לה לצאת במיזם חדש, במסגרתו היא מעצבת בתים לחולי סרטן. מעצבת החלומות

אומרים, שרק אנשים שמגיעים למצבים הכי קשים ועומדים על פי התהום, יכולים להתעלות על עצמם, לצאת מהמצב ואפילו להיות מסוגלים לעזור לאחרים. בתיה כהן מקרית מוצקין היא כזו. אחרי שנפלו עליה השמיים והיא גילתה שהיא חולה בסרטן אלים, הבינה שמצב הרוח של החולים הוא הדבר החשוב ביותר. היא הרימה את הכפפה ויחד עם עמותת ידידי רמב"ם, הקימה פלטפורמה שמעניקה לחולי סרטן עיצוב לביתם, ובחינם.

כהן (45) נשואה ואמא לשלושה ילדים, סתיו (20), בר (16) ונועם (12 וחצי). היא נולדה בקרית ים כבת הזקונים ולמרות שיש לה שתי אחיות גדולות ממנה, היא מעידה על עצמה שתמיד הייתה מאוד בוגרת.

"הייתי ילדה ג'דאית", היא מספרת השבוע, "לא עניינו אותי דברים של ילדים. אני זוכרת שחלמתי שאני רוצה להיות עורכת דין, מה שלא קרה כי זה לא עניין אותי בגיל מאוחר יותר, אבל תמיד הייתה לי מודעות עצמית מאוד גבוהה של מראה חיצוני ולא במובן השטחי. עניין אותי התחום ותמיד התעסקתי באומנות. אבא שלי היה ימאי, לא ראינו אותו על בסיס יומי, היינו רק עם אמא. גרנו בבית שלא היה בו כסף, אז כבר בגיל 15 יצאתי לעבוד, לא הייתי מפונקת וזה הפך אותי למי שאני היום. גם הילדים שלי, שהיום אני יכולה לתת להם הכל, עובדים, הבת שלי עושה בייביסיטר, אמרתי לה שעל כל שקל שתרוויח, אתן לה עוד אחד. זה מה שבונה אותנו ונותן לנו אופי בחיים ואני חושבת שבסופו של דבר זה מה שחישל אותי".

אם יש דבר שחישל אותה, מעבר לעבודה בגיל העשרה, זה הצבא. היא התגייסה לחיל אוויר ושובצה בבסיס נבטים, אי שם בדרום הרחוק. כשהשתחררה מהצבא נרשמה למכינה באוניברסיטה, אבל בסוף לא נרשמה ללימודים. חברת כוח אדם גדולה לקחה אותה לעבודה ובגיל 27 היא כבר ניהלה כמה סניפים ועשתה חייל.

לזרוק את הפח עם עגילים ועקבים

במקביל, בגיל 23 נישאה לאהבת נעוריה, ניסן, שרק השבוע חגגו 22 שנות נישואים ושלושה עשורים של ביחד. בגיל 25 כבר הייתה אמא. "לפני 12 שנים עשינו רילוקיישן לפולין, עבדתי בשגרירות ישראל כמה שנים וגם פתחתי עסק של סטיילינג אישי", היא מספרת. "אני באה מתחום האסתטיקה והמודעות ולמדתי עיצוב אופנה, אני יורדת לזרוק את הפח עם עגילים ועקבים, אבל אני לא מוקצנת, לא מתאפרת הרבה, מאוד פשוטה, אבל תמיד חשובה לי האסתטיקה. אני חושבת שאף פעם את לא יכולה לדעת את מי תפגשי איפה ומתי. במקום שלא חשבת, את יכולה למצוא משהו שלא ציפית וכבר קרו מקרים מעולם".

כבר בפולין פתחה עסק והייתה הולכת לשופינג עם נשים, מארגנת להם את הארון. "מאוד נהניתי מזה כי נתתי ביטחון לבחורות", היא אומרת. "אני חושבת שאין אישה לא יפה, לא משנה איך את נראית, את צריכה לאהוב את עצמך, שיראו את היופי שלך. הרגשתי שאני עוזרת לנשים להרים את עצמה, כי מי פונה לסטייליסטית, אלה שאין להן ביטחון. ברגע שלימדתי אותן ללמד לאהוב את עצמן ולהבליט את היתרונות ולהסתיר את החסרונות, טיפלתי גם בנפש שלהן כי הרמתי להן. אני תמיד מפרגנת לחברות, לנשים, אף פעם לא קינאתי, אני מחמיאה כי זה עושה לי טוב יותר מאשר יחמיאו לי".

לפני 6 וחצי שנים חזרה המשפחה לישראל וכהן מיד נרשמה ללימודי עיצוב פנים ומיד פתחה עסק. היא החלה לעבוד חזק ומאוד הצליחה, השתתפה בכל מיני מיזמים בכלי התקשורת והייתה מעורבת בכל פרויקט עיצובי. "מאוד הצלחתי עשיתי עיתונות וטלוויזיה ואז חליתי. גיליתי גוש בבית שחי, שהתעלמתי ממנו חודשיים, עד שהוא גדל וכאב לי בטירוף וזה היה כבר מאוחר. עשו לי ביופסיה וכשהודיעו לי שיש לי סרטן, עשו את זה בצורה קשה. הסרטן היה מאוד אלים, סרטן שד שאופייני לסרטן ריאות. אשפזו אותי ואמרו לי שלא אחיה, דברים מאוד קשים. בעלי ואני התרסקנו. אני ספורטאית, רזה, לא עישנתי מעולם ואני אוכלת בריא ולא הבנתי איך זה יכול להיות. קיבלתי בום מטורף לפנים. בשיא הקריירה, כשהבת שלי התגייסה לצה"ל, הלם. חודשיים לא דיברתי, שכבתי בבית החולים וקיבלתי טיפולים, תוך שבוע נשר לי השיער. אני זוכרת שאמרתי לרופאים שיורידו לי הכל, את השדיים, את השיער, אבל אני רוצה לחיות, לא סיימתי פה. נכנסתי לטירוף של להילחם על החיים שלי. קיבלתי כימותרפיה הכי חזקה וקשה, שכבתי ארבעה ימים מחוברת לאינפוזיה 24 שעות, היה צריך לקלח ולהאכיל אותי. בעלי לא עבד כמה חודשים, שכב לידי, אני חייבת לו את החיים. יש זוגות שזה מאחד ויש שנפרדים, ואני מכירה כאלה, כי קשה להכיל את זה שאדם עצמאי הופך לאדם סיעודי. הכימו שרף לי את מיתרי הקול ולא דיברתי".

לא כעסתי על אלוהים

אחרי חודשיים, היא יצאה מהארון והעלתה פוסט המספר על מצבה בפייסבוק, שהפך לוויראלי מאוד. אז היא הבינה, שנכון שהיא חולה, אבל היא יכולה לעזור לנשים אחרות.

"אמא שלי נפטרה לפני ארבע שנים מסרטן וזה היה קטע קשה לעיכול אצל הילדים, כי סבתא נפטרה מסרטן. מהיום הראשון אמרתי הכל לילדים, לא ייפיתי את זה והיה לי חשוב לשמור על אורח חיים רגיל, כולל צעקות, ריבים ולהביא חברים, כי הבית שלנו מאוד שמח, מאוד פתוח והיה לי חשוב שזה ימשיך, לא רציתי שיתאבלו בבית, לא רציתי ליפול למלכודת הזו, כי זה חשוב. הילדים ידעו שזה סרטן מאוד אלים, את הסוג הזה אין אפילו בספרי רפואה, זה אחד למיליון, יש אולי מאה כמוני בעולם. מה שהכי עצבן אותי היה ששמרתי על אורח חיים בריאותי, אוכל וספורט והנה, אין ערבויות לשום דבר, המוטו שלי הוא שחיים פעם אחת וצריך לחיות וליהנות ובלי לפגוע באחרים".

כהן עברה ניתוח, כימותרפיה והקרנות וסיימה את הטיפולים לפני כחודש. היום היא עוברת בדיקות כדי לוודא שהגוף נקי מסרטן. "עדיין אין לי חותמת שהחלמתי", היא אומרת, "אבל בתוך כל הקבוצות של חולות סרטן, התחלתי לראות שהן כותבות שהבית שלהן על הפנים, אחת גרה בדירה שכורה, השנייה גרה בבית עם רטיבות. אמרתי לעצמי שאני חייבת לעזור. אני לא דתיה, אבל מאוד מאמינה ואני אומרת שדברים לא קורים סתם. לאורך כל הדרך לא כעסתי על אלוהים, לא הפסקתי להדליק נרות, להיפך, זה מאוד העצים אצלי את העובדה שזה קיים. אמרתי לעצמי שאני שליחה שלו".

הרעיון נבט אצל כהן, כשהגיעה יום אחד לכרמל, למקום בו עשתה פאה לראשה וליבה נכמר על עיצוב המקום. היא הודיעה לבעל המקום, שכשתחלים, תבוא לשפץ לו את המקום. "חזרתי הביתה וסיפרתי לבעלי על הרעיון והוא אמר שזה גאוני, שאעשה משהו כזה, כי כשאתה עוזר לאחרים, ועשיתי את זה כל הזמן, תמיד תרמתי כסף בחגים, אבל לא שיגידו לי כל הכבוד. פה זה היה משהו אחר, בזמן שנלחמתי על החיים שלי, חשבתי איך לעזור לאחרים. הסרטן הוא לא מתנה ואני לא מאחלת לשונאים שלי, אבל מה שלמדתי הוא לאהוב את עצמי מבפנים, כי כשאין לך שיער, גבות ורסים ואת נראית מפחיד, את לומדת להסתכל על הנפש שלך ולהגיד לעצמך: 'וואלה, אני בחורה טובה'. קודם, כשהייתי רזה ובלונדינית לא ראיתי את עצמי מבפנים, איבדתי את עצמי בדרך וזה משהו שלומדים לעשות ואני מאחלת לכל אחת לעבור. זה היה תהליך מטורף ועברתי אותו לבד, זו גדולה לעבור את זה לבד, אבל זה יתרון כי אתה אמיתי רק עם עצמך, עם אחרים אתה לא אמיתי".

הכי אמיתי שיש

כהן יודעת, שבמחלת הסרטן יש קשר הדוק בין מצב הרוח לבין הדרך להתגבר על המחלה. היא שמה לב, שדווקא כשביתה היה מלא באנשים, היא שכחה שיהא חולה. "במקביל, גיליתי מלא בחורות, בעיקר גרושות וחד הוריות, שהבית שלהם מגעיל והן לא מביאות אנשים לבקר, כי הן מתביישות. בהיעדר חברה, מוראלית את מרגישה על הפנים, גם ככה את מקיאה את החיים שלך, נמצאת במקום נמוך, אז שגם לא יבואו לבקר? הבנתי שאני חייבת לעזור. אני מכירה מלא חנויות והייתי חייבת לעשות עם זה משהו".

כהן הצטרפה לעמותת ידידי רמב"ם של בית החולים ופתחה בתוכו מיזם, כשהפיילוט הראשוני יהיה על חולי הסרטן המטופלים בבית החולים רמב"ם, אבל הכוונה היא להתרחב לכל הארץ.

"המטרה היא לקחת משפחה שאין לה כסף והבית נמצא במצב קשה לא ראוי למגורים ולתת להם קצת צבע, להחיות אותו. גם מבחינה בריאותית זה לא בריא להיות בבית עם ליקויים. אף אחד לא עושה כזה דבר וחבל, כי זה נשאר לכל החיים, זו לא מסעדה או הופעה, זה משהו לטווח ארוך. עומדים מאחורי אונקולוגים ורופאים וכולם תומכים באג'נדה שלי, שטוענת שיש קשר בין גוף ונפש. כל התהליך הזה עזר גם לי להתגבר על המחלה שלי, כי התנתקתי וכל פעם מצאתי מישהי יותר מסכנה ממני. פתאום הייתי במקום יותר טוב, כי ראיתי אנשים במצב קשה משלי, אבל אני עושה את זה כי זה אמיתי, לא כדי לקבל לייקים, זה הכי אמיתי. אני ממש מקווה שזה ירוץ כמו שאני רוצה ונוכל לעזור לכמה שיותר אנשים, ילדים חולי סרטן, הראש שלי מלא ברעיונות".

כהן הצליחה לאתר מאגר של מעצבי פנים שהתנדבו לקחת חלק במיזם, הם מעניקות מהזמן שלהן והיא נותנת את התקציב. היא מנהלת את הכל, סוגרת עסקאות בחנויות, איתם יש לה קשרים מוקדמים בגלל הרקע והעבודה שלה כמעצבת.

"כשבאתי בפעם הראשונה עם מצגת בפני מנהל בית החולים רמב"ם, היה לי מאוד קל לדבר על זה, כי אני עוברת את זה בעצמי וזה היה הכי טבעי. כולם היו איתי כי באמת זה קונספט שונה ומאוד עוזר ויכול לתרום, ואם אתה מאמין בזה אתה יכול לרוץ".