"בינתיים אני לא מתעייף, הלוואי ואופיע עוד עשור"

ימים ספורים לפני שהתמוטט גיטריסט "סטלה מאריס" ניק מילר על הבמה, הוא סיפר על הדרך הארוכה בעולם המוזיקה והחיבור עם פבלו רוזנברג, על הילדים שהוא מלמד גיטרה בפנימיית אהבה, ועל הגיטרה שמכר לפני שני עשורים לד"ר חוסאם, שהגיע להופעה האחרונה והציל את חייו

לפני כשבועיים התמוטט על הבמה, גיטריסט להקת סטלה מאריס ניק מילר (59). במהלך מופע מחווה של הלהקה ללד זפלין, הוא לקה בדום לב וחייו ניצלו בזכות ד"ר חוסאם, רופא אותו הכיר לפני כן, שהגיע לצפות במופע.

ארבעה ימים לפני כן פגשתי את מילר בקרית ביאליק. ממש בסוף הריאיון הוא סיפר לי על הגיטרות הישנות והטובות שלו, אותן מכר במהלך השנים כי היה זקוק לכסף, אך בשנים האחרונות הוא מנסה להשיגן בחזרה. "הייתה לי גיטרה שנת 1964, אותה מכרתי לד"ר חוסאם לפני כעשרים שנה", סיפר מילר. "חיפשתי אותה והתברר לי שהוא עדיין מחזיק בה. אמרתי לו שאני רוצה לקנות אותה בחזרה וד"ר חוסאם, שהוא חובב מוזיקה ויש לו הרכב משלו, ביקש שאעזור לו עם המופע שלהם ולאחריו אקנה ממנו את הגיטרה בחזרה".

אותו ד"ר חוסאם הגיע לצפות במופע של הלהקה עם מיי פינגולד במועדון הזאפה בחיפה. כשמילר התמוטט היה זה ד"ר חוסאם שהגיע אל הבמה וביצע בו פעולות החייאה עד שהגיע הצוות הרפואי ולקח אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה. מילר אושפז בטיפול נמרץ לב, שהוא מורדם ומונשם ורק לאחר מספר ימים הסירו את הנשמה המלאכותית והוא חוזר לנשום בכוחות עצמו. מילר מתאושש כיום מהאירוע הקשה שעבר.

סגירת מעגל עם המנטור ממולדובה

מילר נולד במולדובה, כבן הצעיר אחרי שני אחים בוגרים. כשהיה בן 18 עלתה המשפחה לישראל והגיעה לנצרת עלית, שם התגוררו כעשור. "הייתי ילד שלא הולך לבית הספר, שכל מה שמעניין אותו זה רק מוזיקה", סיפר מילר ארבעה ימים לפני שהתמוטט על הבמה. "הבנתי מגיל צעיר, שכדי להיות מוזיקאי צריך להיות בסביבה מוזיקלית. הייתי הולך לצוענים ושומע מוזיקה מולדובית, אני הייתי הילד שהצוענים שלחו להביא סיגריות ושתיה, אבל הייתי שומע מוזיקה, עד שבגיל 14 הכניסו אותי ללהקה. אחרי 40 שנה, אותה הלהקה שהפכה למאוד מפורסמת, הגיעה להופיע לארץ ופגשתי את המנטור שלי, שהיה איתי כמה ימים בקריות וזו הייתה הרגשה היסטרית לפגוש אותו, אבל ככה סגרנו מעגל".

ישראל קיבלה את פניו של מילר בנצרת עלית של סוף שנות השבעים, כשהיו בה רק כמה רחובות. מילר שהגיע ממולדובה, עיר מלאה באומנים ומוזיקאים נבהל. "אחרי כל החברים המוזיקאים שהיו לי במולדובה חשבתי שאין כלום פה, רציתי מאוד לחזור לשם, אפילו דיברתי עם ההורים שיחזירו אותי. לאט לאט הכרתי פה ושם נגן וראיתי שיש פה מוזיקה, הרכבתי להקה וככה הגעתי לקריות".

בעל להקה רוסית ממולדבה, שהכיר בנצרת, לקח את מילר לנגן איתו באירועים, עד שבאחד מהם הכיר את פימה שוסטר. השניים התחברו ומיד חשבו לעשות הרכב. "פימה אמר שיש לו חברים מהקריות, נגן בס בשם דובי סוני וככה הקמנו את ההרכב הראשון, בו ניגנו רק אינסטרומנטלי עד שהבנו שצריך זמר. הבאנו את יהודה בראש, הוא היה הזמר הראשון והופענו בפאבים באזור עם קאברים. כשהוא עזב, הבאנו את בבר וקנין מלהקת בראשית, ששר איתנו עד שנת 1989".

דורי בן זאב נתן לנו את השם

ללהקה היה חומר מקורי וחבריה טסו לארה"ב ואפילו חתמו חוזה עם חברת תקליטים, עד שהבינו שיצטרכו להישאר הרבה מאוד זמן. כדי להתקיים מצאו עבודות מזדמנות, מה שהקשה עליהם להיפגש כדי ליצור מוזיקה. כשהמתופף נאלץ לחזור לישראל, כי משפחתו נותרה בארץ, החליטו לחזור לישראל. "הגענו למסקנה שצריך זמר ורוברט, המתופף שהיה איתנו בארה"ב ועזב השמיע לנו תקליט שדרים, בו פבלו רוזנברג שר את 'ברטה'. רציתי לשמוע אותו בהופעה, הלכתי עם  הקלידן והתרשמתי ממנו מאוד, כי הוא שר בעברית. אמרתי שאם אנחנו בישראל אנחנו צריכים לשיר בעברית. קבענו פגישה והצעתי לו להצטרף ללהקה שלנו, אז קראו לנו להקת אורניום. הוא מאוד שמח והצטרף אלינו, אפילו סידרנו לו עבודה בהוט ליידי כדי שנהיה ביחד".

בשנת 1991 פרצה מלחמת המפרץ וחברי הלהקה מצאו את עצמם עם הרבה זמן פנוי. האמרגן יעקב מרקין סידר להם מקום לחזרות בנוה ים והלהקה התחילה לעבוד על חומר מקורי. "באחת החזרות הגיע אבי פרץ, שהיה האמרגן של תיסלם ומני בגר. הוא הגיע לחזרה שעשינו בקרית אתא, שמע אותנו ואמר שנעבוד עוד קצת ונגיע למשרד שלו בתל אביב. כשהגענו אליו הוא אמר שהוא רוצה להחתים ולקדם אותנו. כשזה קרה הייתי בן 32, אבל תמיד האמנו שחייב לקרות איתנו משהו, אני במיוחד. מאז שעליתי לארץ השקעתי רק במוזיקה ומשהו היה צריך לקרות".

פרץ הביא את חברי הלהקה לרוני בראון מהליקון, הם חתמו על חוזה והתחילו לעבוד על האלבום הראשון. "בראון רצה לקרוא לנו חיפה ולא אהבנו. דורי בן זאב, שעזר לנו לעבוד קצת על הטקסט, נפגש איתי ועם פבלו במלון הילטון ואמר שיש לו שם בשבילנו, 'סטלה מאריס'. קפצנו מיד, כי אני שירתי בבסיס בסטלה מאריס ולאמא של פבלו קוראים סטלה, החלטנו ללכת על זה, דורי בן זאב הוא האיש שנתן לנו את השם".

לא רצו את 'נר על החלון'

הלהקה קרמה עור וגידים והופיעה בעיקר בפאבליק, הבר הקרייתי המיתולוגי. ואז באה הפריצה ויחד איתו ההיסטריה של המעריצים. "בהתחלה קיבלנו תוכנית עם אהוד מנור 'סופשבוע', אנחנו וג'טרו טל. למחרת התכנית הראשונה, כל העיתונים כתבו שאנחנו חבר'ה מהקריות. פתאום היה כיף, זיהו אותנו ברחוב, לא יכולתי לעבור בקרית ביאליק או בקריון. זו הייתה תקופה בה היה רק ערוץ אחד עם מאה אחוז רייטינג וכולם ראו אותנו. הופענו בכל הפסטיבלים, כל הפרומואים וקיבלנו הרבה עיתונות, כולם פרגנו חוץ מהעיתונים המקומיים בתל אביב, הם לא אהבו שבאנו מהקריות. היה אפילו כתב אחד מעיתון תל אביב שירד עלינו שהגענו מחיפה, אמר שאנחנו קרועי בית השחי שבאו לכבוש את תל אביב, מילים מאוד לא יפות. אז בתל אביב הייתה לנו קצת בעיה, אבל אם היינו מגיעים לדימונה או לבאר שבע, הדיסקוטקים היו מפוצצים, בתל אביב לא היינו מופיעים, חוץ ממועדון הרוקסן בו הופענו והיה מלא, זה היה קטע"..

האלבום הראשון הצליח מאוד ואת האלבום השני החליטו לעשות עם אחד המפיקים הגדולים בסצנת הרוק הבינלאומית, כריס צנגרידיס, שהפיק בין השאר, את גארי מור, בלאק סבאת' ואוזי אוסבורן. "באנו לפגישה עם רוני בראון ואמרנו שאנחנו רוצים את כריס, הכרנו אותו כי הוא ביקר פעם בארץ ואיכשהו הגיע לחדר חזרות שלנו ואפילו שמע אותנו. שלחנו לו סקיצות והוא הגיע לארץ להפיק לנו את 'נר על החלון'. השיר לא היה אמור להיכנס לאלבום, כי כולם אמרו שהוא נשמע יותר מדי כמו בלדה רוסית. אני הלחנתי ופבלו כתב אותו ושנינו האמנו מאוד בשיר והחלטנו להיאבק עליו, ודווקא כריס אמר שזה השיר שיצליח. אמר וצדק. וגם אנחנו".

את ההקלטות עשו באולפני טריטון בישראל, אבל בשביל המיקסים טסו לאולפני באטרי בלונדון. במשך חודש שהו מילר ורוזנברג במלון באוקספורד סטריט ועבדו על המיקסים. כשחזרו לארץ, יצא האלבום והשיר, שלא יצא כסינגל, הצליח לבדו.

בשיא ההצלחה עבר מילר לאזור תל אביב, כדי להיות קרוב לרוזנברג, בעוד סוני ושוסטר נותרו להתגורר בקריות. בשנת 1994 הופיעו אצל דן שילון. "הייתי צמוד לפבלו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ואז ממש לפני דן שילון פתאום הוא מודיע שנעשה את התוכנית והוא פורש, כי הוא רוצה קריירת סולו. עשינו את התוכנית והוא הודיע לחבר'ה ואז נהיה בלאגן. לא ידעתי מה לעשות כי עברתי לתל אביב והחבר'ה בקריות, ואני קשור לפבלו. הוא הציע לי להפיק לו את האלבום הראשון 'רק הלב יודע'. עבדתי איתו על סקיצות וההקלטות, עשינו את האלבום הראשון ואפילו הופעתי איתו. אחר כך הפקתי את 'בין ערביים' ונשארנו בתל אביב. בקריות, החבר'ה כעסו שאני לא חוזר ללהקה".

בסופו של דבר, אשתו של מילר התעקשה והם חזרו לקריות. מילר הרכיב שוב את סטלה מאריס, ביחד הם הוציאו את האלבום והשלישי ומיד אחר כך התחברו למני בגר והוציאו את האלבום "פרשים".

סגירת מעגל עם דיפ פרפל

את האלבום החמישי עשו עם הזמר דרור לוקאץ, אותו הפיק צנגרידיס וכולו מכיל חומרים מקוריים באנגלית בסגנון מטאל כבד. כל השנים הפציר בו צנגרידיס לעבוד על אלבום משלו. אחרי 20 שנה, בשנת 2012 הגיע מילר ללונדון והוציא איתו אלבום אינסטרומנטלי משלו. "זו הייתה תקופה מטורפת בשבילי, כי סוף סוף הוצאתי משהו שאני רוצה. הביאו את ג'ף ברלין, אחד הבסיסטים הטובים בארה"ב והמתופף היה אנגלי מלהקה מאוד מפורסמת. את ברלין הכרתי כי הייתי בהופעה שלו ביגור בשנות התשעים. התכתבתי איתו באינטרנט ושאלתי אותו אם הוא מוכן לשמוע סקיצה. שלחתי ואחרי חצי שעה הוא עולה מולי במסינג'ר ואמר שהקטע מעולה. אשתו אמרה שאציע לו לבוא ללונדון. לא ידעתי איך להציע לו דבר כזה, הוא חי בפלורידה, אבל אשתי אמרה שמקסימום הוא יגיד לא. כתבתי לו שהייתי מאוד שמח אם יבוא לנגן באלבום. חיכיתי לתשובה ופתאום אני רואה שהוא כותב, שברור שהוא יבוא. הייתי בשוק ומיד קישרתי שיסגרו לו את הטיסות והשהות, הוא לא לקח כסף. עד היום אנחנו בקשר, לא מזמן הוא כתב לי שהוא רוצה לבוא לאכול איתי חומוס".

כבר בעבודה על האלבום ההוא, צנגרידיס היה חולה והפציר במילר להגיע לעשות עוד אלבום, לפני שימות. מילר לא נסע. "לפני שנה הוא נפטר ומצטער שלא נסעתי, כי מי ידע שהוא ימות, אבל לפחות יש לי קטע באלבום שהוא כתב ונתן לי, לא לאף אחד אחר, בו הוא מספר איך הוא הכיר את גרי מור".

בשנת 2008 הגיעה להקת דיפ פרפל לישראל והלהקה מצאה את עצמה מחממת את ההופעה. המפיק זאב אייזיק הביא אותם לישראל ואיכשהו סוני יצר איתו קשר ואמר לו שסטלה מאריס רוצה לחמם אותם, כי גדלו על המוזיקה שלהם.

"גדלנו עליהם, ברוסיה תקליט שלהם עלה כמו ארבע משכורות. אייזיק אמר שהוא לא יודע, כי יש מלא להקות שרוצות לחמם אותם, הם ביקשו שנשלח סרטי וידאו שלנו וחיכינו. שבוע לפני שהגיעו לארץ עדיין לא הייתה תשובה וחשבנו שאין סיכוי. שלושה ימים לפני ההופעה, דובי מקבל טלפון מאייזיק שמודיע לו שהם החליטו שאנחנו נחמם אותם. היינו בהלם כי זו הייתה סגירת מעגל מאוד חשובה עבורנו. הם אירחו אותנו, ישבנו איתם מלא, הופענו שלוש הופעות בקיסריה ועוד מעגל נסגר".

שנה אחר כך החליטה הלהקה לעשות מופע מחווה לאחת הלהקות עליהן גדלו. בהתחלה חשבו להפיק מחווה לדיפ פרפל, אך בסופו של דבר החליטו להפיק מופע מחווה ללד זפלין. בעשר השנים האחרונות הם מופיעים עם המופע שמרגש את הקהל. "אנחנו מכניסים חומרים מקוריים בהדרן, אבל מנגנים את החומרים של לד זפלין ונהנים כאילו זה חומר שלנו, כי אתה יכול לקחת את השירים לכיוון שלך, אנחנו לא מחקים, עושים את השירים בדרך שלנו ואולי זו הסיבה שאנשים מגיעים".

מילר מזמין אותי להגיע להופעה שתתקיים ארבעה ימים מאוחר יותר בזאפה בחיפה, מבלי לדעת שיתמוטט על הבמה. בשיא התמימות אני שואלת עד איזה גיל הוא חושב שיופיע על הבמה.

"אני בן 59 ובינתיים אני לא מתעייף, הלוואי ואופיע עוד עשור. כל החיים שלי מלאי מוזיקה. 17 שנים אני עובד בפנימיית אהבה, מלמד מוזיקה. יש שם ילדים לא קלים, אבל אני מאוד נהנה, חשבתי שאהיה שם שנה ונשארתי 17 שנים. אני מלמד גיטרה וגם יש לי שם להקה של ילדי הפנימייה. הם מתחילים מכלום ובסוף הם מנגנים גאנז אנד רוזס. אני מעביר את המוזיקה לדור הבא, התחלתי איתם בביטלס, הכנסתי אותם לעניינים, והיום הם עושים נירוונה והוטל קליפורניה. יש לי ילד שלמד שנה את הסולו של הוטל קליפורניה ובסוף הוא ניגן. אם הייתי עשיר הייתי תורם להם, יש שם מלא חוגים והפנימייה מאוד משקיעה במוזיקה ואני תמיד אומר, שגם ילדים בעייתיים מתנהגים אחרת, כי מוזיקה היא תרפיה לכל דבר".