"זה הקטנצ'יק שלי, בבקשה תשאיר לי אותו בחיים"

חמישה חודשים לאחר שרוי פאר מעוז נפל מהקומה ה-12 אל מותו, כותבת אמו בקי את קורות אותו יום טרגי. על השיחה האחרונה שלא נענתה, השיחות עם אלוהים, החזרה לבית ריק וההתמודדות הקשה. אל תגידו 'לי זה לא יקרה', זה יכול לקרות לכולנו

אני בקי (רבקה) מעוז, אמא של רוי פאר מעוז בן 11 וארבעה חודשים. איבדתי את הילד שלי בנובמבר 2018 בעקבות משחק אומץ שנקרא פארקור, ששיחק עם חבר במרפסת הדירה שלנו. את הסיפור שלי אני מביאה כאן לראשונה, כדי שאנשים ידעו מה הצד שלי בסיפור, את החלקים החסרים ששואלים עליהם שאלות. ודאי שיהיו עוד הרבה שאלות, אך את התמונה המלאה אני יכולה להביא רק עכשיו, אחרי חמישה חודשי תופת שלעולם לא יסתיימו. עכשיו אני יכולה לדבר ולכתוב מבלי להציף את העיניים בדמעות.

אני גרה בקרית ים, מול חוף הים, בקומה ה-12. אני אמא לשלושה ילדים, אלינור בת 26 נשואה ואמא לשניים, מאי בת 16 ורוי בן 11, אני סבתא לשתי נכדות.

רוי היה הבן שחיכיתי לו כל חיי. תמיד צחקו עליי כולם, כשאמרתי שאני רוצה להיות אמא לבנים בלבד, שבנות זה כאב ראש. רוי הגיע כשהייתי בת 35. ידעתי שכאן סיימתי עם הלידות והגעתי לנחלה, כי סוף סוף היה לי בן. רוי היה תינוק מדהים. הנקתי אותו במשך תשעה חודשים ומהרגע בו הניחו לי אותו על הבטן, ידעתי שנולדה הנשמה תאומה שלי. שאת חבל הטבור שלו יהיה קשה לנתק ממני.

הוא לימד אותי המון על אהבה, על שמחת חיים, על השתטות, על ויתורים. הוא לימד אותי מהי נתינה אינסופית ללא תמורה וללא תנאים. הוא היה המלך שלי, הנסיך, הילד שקיבל הכל, רק היה צריך להסתכל עלי במבט עם העיניים הירוקות והנמשים ואמא כבר הייתה עושה מה שביקש. קראו לי 'כיפת ברזל' כי גוננתי עליו מאוד, במיוחד עליו. הוא היה הקטנצי'ק שלי.

בשני בנובמבר 2018 קמנו לבוקר רגיל, כמו תמיד. בגלל שרוי למד בכיתה ו', הוא היה הולך מוקדם יותר למשמרות הזהב. באותו היום הוא התעכב, מאי כבר יצאה לבית הספר. הכנתי לו כריך ומילאתי מים בבקבוק שלו. שמעתי אותו מהחדר שם דיאודורנט, האסתטיקה הייתה מאוד חשובה לו פתאום, הוא התבגר ואני חשבתי איזה כיף, שאני יכולה לקטוף את הפירות מהשנים המאוד קשות שהיו לי בגידול הקטנים. הוא נכנס למטבח והבחנתי שהוא לבש סווצ'ר שהיה עדיין רטוב. אמרתי לו שזה לא נעים, שיוריד כי יתקרר, הוא התעקש, אני התעקשתי יותר והוא הוריד ולבד אחד. קלטתי שהוא לא לובש חולצת בית הספר, אלא חולצה חגיגית שקניתי לו שבועיים לפני כן, במסיבת הבריתה של הנכדה. לא אמרתי כלום כי לא רציתי להביך אותו. הוא יצא למעלית ונפרדתי ממנו בדלת כמו בכל בוקר. הוא ניגש אלי ונישק אותי שוב ונתן חיבוק אחד ארוך. נכנס למעלית ושוב יצא, חיבק אותי ושאל אם אהיה בבית כשיחזור. אמרתי שלא, למרות שאני אף פעם לא קובעת פגישות ביום שאני מלמדת. שמעתי אותו צועק 'אמא אני אוהב אותך, תכיני לי משהו טעים'.

חזרתי פנימה, הדלקתי לי סיגריה ויצאתי למרפסת עם הקפה. הסתכלתי על הים ועל בית הספר שנמצא מתחת לחלון הבניין. היה חשוב לי לגור ליד בית הספר כי רוי היה שובב מאוד ופחדתי מהכביש, ממעבר חצייה. אנחנו גרים בבית הזה כבר 11 שנים, נכנסתי לדירה בקומה ה-12 חודש אחרי רוי נולד. המרפסת הזו הייתה מקום המפגש לשיחה היומית שלנו. הוא לא היה יוצא לבד לשם, עד שהתבגר והבין. החלון היה תמיד נעול והתריס החשמלי תמיד למטה. הפעמים היחידות שרוי היה יוצא אל המרפסת הייתי בבית ותמיד קראתי לו להיכנס בחזרה, או שהייתי יוצאת אליו.

"לא עניתי לו לעזאזל, לא עניתי"

באותו בוקר עמדתי במרפסת וצפיתי בכל הילדים נכנסים בשער בית הספר. אני לא זוכרת אם ראיתי את רוי. נכנסתי הביתה כשברקע צלצול בית הספר. התיישבתי מול המחשב לעבוד על חומרים לשיעור שהייתי אמורה להעביר בצהרים. בעשר בבוקר התחלתי להכין את ארוחת הצהריים, התארגנתי התקלחתי ובשעה 11 כבר הייתי מוכנה לצאת מהבית. בראש עברה לי מחשבה, שאולי אבטל את הפגישה, אני שונאת לצאת מהבית לפני שהילדים חוזרים. אני לא יודעת למה קבעתי פגישה ביום לימודים, אני אף פעם לא קובעת פגישות ביום בו אני מלמדת. הייתי צריכה כבר לצאת מהבית, כדי לא לאחר, אבל משום מה התעכבתי. אני זוכרת שהורדתי את התריס החשמלי בסלון, עד למטה, סגרתי את החלון השני. עברתי ליד החדר של מאי והממ"ד ובדקתי שהחלון סגור.

ירדתי מהמעלית כשעדיין המחשבה לבטל את הפגישה בראשי. חשבתי שאולי אודיע להם שמשהו קרה ואני חייבת לדחות את הפגישה, לבסוף הודעתי שאני מאחרת. בשעה 12 ורבע הגעתי לטירת הכרמל, היה לי זמן לקפה.

בשעה עשרה לאחת הייתי באמצע שיחת טלפון והמסך הבהב. על הצג היה כתוב "רויצ'וק הנסיך". הוא סיים את הלימודים ותמיד צלצל אלי בדרך הביתה. לא עניתי לו. לעזאזל, לא עניתי לו. דקה אחר כך שוב היה טלפון מרוי ושוב לא עניתי, אמרתי שאסיים את הפגישה ואחזור אליו.

"ניגשתי אליו, הוא נראה שלם לגמרי. שום שריטה, שום חבלה, ראש שלם, פנים שלמות, שן לא נשברה. השיער היה כמו שיצא בבוקר, עם ריח הג'ל שנמרח על הקצוות. הפנים היו קרות מאוד. נגעתי בו, ליטפתי אותו, דיברתי אליו, ביקשתי שיקום בבקשה"

21 דקות אחרי השעה אחת התקבלה שיחה ממספר לא מזוהה. לא עניתי. דקה אחר כך עוד טלפון ודקה אחר כך עוד שיחה. עצרתי את הפגישה שכבר הגיעה לסופה ועניתי לשיחה. בצד השני שמעתי אישה, שבקול רועד, ספק בוכה אמרה: 'אני אמא של נועה מהכיתה של רוי, איפה את? את חייבת לחזור הביתה'. אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר ושאתקשר עוד דקה בדיוק וניתקתי את השיחה. משהו בקול שלה הציק לי מאוד, היה נשמע מוזר. ביקשתי סליחה וסיימנו את הפגישה. הם נשארו בחדר ואני יצאתי לכיוון החלון. חזרתי למספר הטלפון של אמא של נועה והיא ענתה לי כשהיא צועקת בהיסטריה. אמרתי לה 'תירגעי מה קרה', והיא אמרה שאני חייבת לחזור הביתה, כי היא לא יכולה להגיד לי בטלפון. אמרתי לה שאני רחוקה, שאני באזור חיפה ושתגיד לי מה קרה. חשבתי שמקסימום אשלח מישהו. ואז היא אמרה: 'נעה ורוי בבית שלך וקרה משהו נורא'. שאלתי מה זאת אומרת משהו נורא, כשעוברת לי בראש המחשבה שאולי הוא עשה משהו, משהו של מתבגרים, אולי הוא נישק אותה, אולי הכאיב לה. אני לא יודעת. אמרתי לעצמי: 'שיט. זה הגיע. גיל ההתבגרות כבר כאן'. אבל שמעתי את אמא של נעה אומרת את המשפט שחרוט לי בזיכרון: "אני חושבת שרוי נפל מהמרפסת שלך".

"תגידו לי שזה לא נכון"

כל מי שהיה בספרייה העירונית רץ אחרי ובמקביל הזמינה ניידת משטרה שהגיעה למקום בתוך שניות. התקשרתי לבן הזוג שלי וצעקתי לו: "רוי נפל מהמרפסת ואני בחיפה, לך הביתה ותגיד לי שזה לא נכון בבקשה".

אני זוכרת בבירור שדפקתי את הראש כמעט בכל דבר שהיה שם. בעטתי ברכב, בדלתות, הטחתי את התיק על הרצפה. בינתיים לקחו לי את הטלפון והתחילו להגיע מלא שיחות. בכל צלצול שאלתי אם הוא מת. אמרו לי שמטפלים אבו אבל אני הבנתי שאין במה לטפל, הוא נפל מקומה 12. הבנתי שהלך רויצ'וק שלי. אין יותר ילד.

בינתיים הגיע אמבולנס שלמד"א, הצוות קשר אותי לאלונקה ולא נתנו לי לנסוע ברכב. מלא טלפונים. בכי היסטרי, צעקות. מתחת לבית התאסף המון עצום והמשטרה לא נתנה להתקרב. הרגשתי שאני בסרט. דיברתי עם אלוהים ואמרתי: "לא זה לא קורה לי, אלוהים בבקשה זה לא קורה". הודיעו לי שפינו את רוי במצב יציב לבית החולים ופה כבר אמרתי לעצמי, רגע, אולי כן יצליחו להציל אותו? אולי הוא נתלה על מרפסת בקומות התחתונות. מלא מחשבות עברו לי בראש, בלי הרבה מידע מה קרה בדיוק.

מאותו הרגע כל העולם התהפך. צעקתי זעקה אדירה וכמעט נפלתי מהחלון לידו עמדתי. רצתי בצעקות לחדר הישיבות, לקחתי את התיק עם המפתחות, כמעט נפלתי עם העקבים במדרגות. יצאתי החוצה לרכב ולא הצלחתי לפתוח את הדלת. התקשרתי מהר למאי וצעקתי לה: "מאי איפה את? רוי נפל מהמרפסת".

אחרי שעה הגיע בן הזוג של לטירת הכרמל ולקח אותי לרמב"ם. זו הייתה הנסיעה הכי ארוכה בחיים שלי, למרות שהמרחק קצר ביותר. ביקשתי שיסע מהר, שיעבור באדום אם צריך. צרחתי ובכיתי כל הדרך. הטלפון לא הפסיק לצלצל, בכל פעם מישהו אחר ואני פוחדת לקבל את השיחה המרה שתודיע שרוי כבר לא איתנו.

בכניסה לרמב"ם, עצר אותנו המאבטח ולא נתן לנו להיכנס. יצאתי מהרכב והתחלתי לרוץ לכיוון המיון. רצתי עם עקבים והרגשתי שאני רצה עם כפכפים, לא עניין אותי כלום. בכניסה למיון חיכתה לי מנהלת המכללה, אישה יקרה שהרגיעה אותי. הייתי אמורה להגיע בשלוש ללמד אצלה ובמקום זה הגעתי למיון. כל המיון ידע מי אני, חיכו לי שם תלמידים, עובדת סוציאלית, מאי כבר הייתה שם, גם אלינור הגיע, ההורים שלי, כולם הגיעו לפניי.

התיישבתי על הרצפה מול חדר טראומה וביקשתי להישאר ככה עד שיגידו לי מה מצבו. ניגשה אלי עובדת סוציאלית שמונתה להיות עם המשפחה, הביאה לי כוס מים והתיישבה לידי על הריצפה. היא חיבקה אותי ואמרה לי "בואי נקום יחד, נלך לדבר עם הרופא. הכל בסדר כרגע מטפלים בו והוא מיוצב. בואי נקום לאט לאט". בן הזוג שלי שנכנס למיון לאחר שמצא חנייה, הרים אותי. הגיע אלינו רופא בכיר מטראומה שקיבל את רוי מיד שהגיע באמבולנס.

נכנסנו לחדר והרופא התחיל לדבר, בפנים חיוורות. הבנתי שהמצב גרוע ביותר. הוא סיפר שרוי הגיע במצב קשה לבית החולים, לאחר החייאה שעשו לו במקום. רוי שבר את האגן והירך, הגיע עם דימום מאוד מאסיבי וקריסת מערכות, כתוצאה מהדימום. הכתפיים היו פרוקות, כנראה כתוצאה מהאחיזה במעקה הברזל כדי לא ליפול, אבל לא הייתה חבלת ראש.

התחלתי לצרוח בחדר והתחננתי בפניו שישאיר לי אותו נכה, העיקר שלא ימות. ביקשתי ממנו שיעשה את הכל ויקרא לרופאים הכי בכירים. "זה הקטנצ'יק שלי, בבקשה תשאיר לי אותו בחיים", ביקשתי והרופא בכה איתי. בחדר השתררה דומיה, בזווית העין קלטתי את אמא שלי בוכה וצובטת את עצמה.

"פגשתי את דודה שלי בגרם המדרגות בוכה. צעקתי אליה "תגידי לי מה קרה" ורצתי לתוך חדר ההמתנה. כולם כבר קיבלו את הבשורה. "איבדנו את רוי, הגוף קרס שוב ולא הצליחו להפסיק את הדימום"

"איבדנו את רוי"

הדקות הארוכות שהמתנו בטיפול נמרץ זכורות לי כנצח. לאט לאט הסיפור התפרסם והתאספו המון אנשים, כל המשפחה שלי הגיעה, דודים, בני הדודים, חברות שלי. קרוב לשישים אנשים היו בחדר ההמתנה ביחד איתי.

בכל פעם שיצא רופא מחדר הניתוח, פחדתי להסתכל. רוי היה בניתוח ארוך מאוד, הצליחו לייצב אותו והוא יצא מחדר ניתוח. כשהאחות הסבירה לנו הייתה לנו תקווה. לא ידעתי מה זה אומר שהצליחו לייצב אותו, אם יחיה. "הלוואי אלוהים, הלוואי. בבקשה תשאיר לי אותו בחיים", זה היה המשפט שאמרתי במשך שלוש שעות קריטיות שהייתי בחדר הקר הזה. ירדתי לעשן עוד סיגריה, פתאום הסיגריות הפכו למשהו מרגיע. כל פעם מישהו אחר ירד איתי, אף אחד לא מסתכל לי בעיניים, פוחדים לדבר איתי.

בשעה ארבע וחצי אני זוכרת שעישנתי סיגריה כשבן הזוג שלי קיבל טלפון מבן הדוד שלי. הוא הסתכל עלי ומיד הבנתי. התחלתי לרוץ לתוך הבניין, עליתי במדרגות וכמעט מעדתי. פגשתי את דודה שלי בגרם המדרגות בוכה. צעקתי אליה "תגידי לי מה קרה" ורצתי לתוך חדר ההמתנה. כולם כבר קיבלו את הבשורה. "איבדנו את רוי, הגוף קרס שוב ולא הצליחו להפסיק את הדימום".

מאותו הרגע אני לא זוכרת כמעט כלום. איבדתי בערך חצי שעה מהזיכרון, אני רק זוכרת שדפקתי את הראש חזק בקיר ונפלתי על הרצפה. הצעקות היו מחרידות. אלינור צעקה מכיוון אחד, מאי מהכיוון השני. אמא שלי ואחותי זועקות. הגברים מרגיעים את הנשים, מחזה מזעזע.

פתאום הפסקתי לבכות ובהיתי בכולם. הסתכלתי על הבכי, שמעתי במעומעם את הקולות. אני זוכרת שניגשו אלי וצועקו לעברי, ואני, במבט אחד רואה את כולם ומסתכלת לכיוון הדלת ממול, שמובילה לחדר בו רוי נמצא.

השתתקתי. הדמעות לא הפסיקו לרדת. עברה שעה ארוכה עד שרופא ניגש אלינו והסביר מה קרה ואז שאל אם אני רוצה להיפרד ממנו. ידעתי שאני נכנסת לחבק את רוי, אבל פחדתי לראות מה נשאר ממנו. פחדתי למצוא אותו פצוע. פחדתי שהזיכרון האחרון שלי מרוי תהיה תמונה מזעזעת.

נכנסתי לחדר עם בן דוד ובן זוגי, רוי היה מכוסה. ביקשתי שיורידו לו את הכיסוי מהפנים, רציתי לחשוב שהוא ישן. ניגשתי אליו, הוא נראה שלם לגמרי. שום שריטה, שום חבלה, ראש שלם, פנים שלמות, שן לא נשברה. השיער היה כמו שיצא בבוקר, עם ריח הג'ל שנמרח על הקצוות. הפנים היו קרות מאוד. נגעתי בו, ליטפתי אותו, דיברתי אליו, ביקשתי שיקום בבקשה. חיממתי לו את הפנים, חיבקתי אותו. נשכבתי לידו ובמשך שעה ארוכה שכבתי שם לידו, מדברת ובוכה. אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את מה שעברתי. בית החולים שבו ילדתי  את רוי, עכשיו קיבל אותו בחזרה, ללא רוח חיים. הורדתי לו את השמיכה מהרגליים ונישקתי את כפות רגליו, עדיין עם ריח הגרביים ונעלי הספורט. תמיד אמרתי לו: "רויצ'וק, תוריד את הנעליים והגרביים כשאתה חוזר הביתה", והוא תמיד היה עונה: "אבל אני יורד לשחק כדורגל אחר הצהרים, אז מה הטעם". כפרה עלייך, הלוואי והיית כאן.

הילדים הזמינו את מד"א בתושייה אדירה

כבר בחדר ההמתנה, עוד לפני שהודיעו לנו, התנהלו שיחות עם הורי הילדים שהיו איתו בבית. הסתבר שרוי עלה הביתה לבד ואחרי כמה דקות, עלה החבר הכי טוב, עם עוד ילדה כדי לשתות מים. הם שיחקו קצת בחדר ואז החליטו שהם שוב עושים את המשחק. מסתבר ששיחקו את המשחק הזה כמה ימים.

פארקור הוא משחק מסוכן לילדים. אנחנו מכירים אותו מתוכנית הטלוויזיה נינג'ה ישראל. בחדר של רוי יש סורגים, אבל הם עברו מחלון חדר הממ"ד, הצמוד למרפסת, במרחק של כ-20 סנטימטרים בין החלון למעקה. הם היו עוברים מהחלון למרפסת וחוזרים חזרה לסלון דרך המרפסת. זה מה שהם עשו מספר פעמים. ביום שלישי הארור, רוי שוב ניסה לעשות זאת וככל הנראה פספס את המדרגה של המעקה, מעד ונפל למטה. בדרך הוא השתפשף על כמה מרפסות וזה האט את הנפילה והוביל לפגיעת גפיים בלבד וללא חבלת ראש. הוא הספיק לצעוק את שם הילד שהיה איתו, הילדים הם אלו שהזמינו את מד"א, בתושייה אדירה וללא איבוד עשתונות. הם ישבו לידו עד שהפרמדיק הגיע. רוי מלמל קצת ואיבד הכרה.

בחדר, כשאני נפרדת ממנו, התאספו סביבי רופאים ועובדת סוציאלית. בעוד אני מבכה ומחבקת אותו, התעשתי ושאלתי אותם מה אפשר לתרום מהאיברים. הרופאה שהייתה מולי, הייתה בשוק ואמרה שאני כנראה לא מודעת למה שאני אומרת, שאמתין קצת ואירגע. אני שחתומה על אדי כבר 25 שנים, ידעתי מה אני אומרת, הסתכלתי על רוי שהיה כל כך יפה. שליו, ספק ישן, ליטפתי את פניו ואמרתי להם: "זה לא רוי, זו רק הקליפה של רוי. כואב מאוד להגיד את זה, אבל רויצ'וק שלי כבר לא כאן. מה אפשר להשאיר ממנו בחיים כדי שאדע שהוא ממשיך להתקיים בגוף של אדם אחר".

אחרי שעה חתמתי על מסמכים. תרמו את הקרניות שלו ורוי ימשיך לראות, דרך שתי ילדות שקיבלו את העיניים שלו. ילדה בת 14 וחצי ותינוקת בת שנה וחצי, ככה השארתי אותו בחיים ועבורי, זה הדבר הכי משמעותי שיכולתי לעשות.

במשך השעתיים הקרובות כל המשפחה נכנסה להיפרד מרוי. היה שם תהליך מטורף ועוצמתי עם המון כאב.  הם התחלקו לזוגות ונכנסו בשקט מופתי. הרגשתי אפיסת כוחות, לא ידעתי איך ממשיכים עכשיו ולאן בדיוק הולכים. אני לא טיפלתי בכלום, בן הדוד שלי לקח את המושכות וביחד עם בני משפחה אחרים עשו הכל במקומי. רק ביקשתי שהלוויה תהיה במהלך היום, באור יום, לא בחושך. רוי היה אור והוא ייקבר באור יום, בשמש, כשציפורים מצייצות ולא כשעטלפים יוצאים החוצה. וכך היה.

בשמונה בערב, ישבנו ברחבת בית החולים, עשרות אנשים, כולם בשוק. את הבכי והזעקות שלי שמעו בכל חיפה, אני מניחה. שאלתי לאן לקחו את רוי ובכאב אדיר ענו לי שלקחו אותו למקרר. "כפרה עליך, אתה במקרר". ניסו להסביר לי שאין מה לעשות וחייבים לצאת לכיוון הבית, אבל לא רציתי ללכת. מדינה שלמה כבר ידעה מה קרה, הטלפון צלצל מכל כיוון ואני, ישבתי כפופה על הספסל, עם ראש שמוט, שבורה, שואלת את עצמי איך אני נכנסת עכשיו לבית הריק הזה.

 מדהים איך השקט הזה מלווה אותי עד היום, חמישה חודשים מאז ויש שקט שלא ניתן להסביר. גם לא ניתן להפר. אופף אותנו שקט של הלם, של שוק, של אין מילים. הנסיעה הביתה הייתה ארוכה מאוד. המרחק לא ארוך, אך פתאום הנופים נראו אחרת, העולם השתנה בשניות. מרגע זה ההיסטוריה נכתבה אחרת, שונה, בלי הדמות החסרה.

מקרה קלאסי של לחץ חברתי

בעשר בלילה חנינו בחניה הקדמית של הבניין, כדי לא לעבור במקום אליו רוי נפל. צעדתי לאט לכיוון המעלית, כשבן הדוד ובן זוגי מחזיקים אותי. בכיתי המון, ידעתי שאכנס עכשיו לבית ריק. את מאי לקחה אמא של חברה, שתהיה אצלה הלילה. נעמדנו מול המעלית וכל הזיכרונות של הדברים הכי לא חשובים פתאום קיבלו משמעות.

אמרתי להם שרוי לא אהב את המעלית הקטנה, שיזמינו את הגדולה. פתאום כל זיכרון הוא בעבר, אני לא מכירה את זה. המעלית עלתה לאט לאט וכשיצאנו ממנה נעמדנו מול הדלת, שנראתה ענקית. הרגשתי כל כך קטנה, גמדה וכשהדלת נפתחה, שחררתי זעקה: "רויצ'וק, אני בבית ואתה לא".

המקרה של רוי הוא מקרה קלאסי של לחץ חברתי. הפחד של הילדים להלשין, מתי הם בוחרים לדווח ומה עובר על הדור של היום. מהי חברות אמיתית ומדוע אנחנו ההורים חושבים שאנחנו יודעים הכל ובעצם לא. מאז המקרה אני פועלת בנחישות רבה ומרצה על לחץ חברתי ועל מה ההבדל בין הלשנה לדיווח, מרצה להורים על המקרה יחד עם מדריכת הורים.

זה הסיפור שלי וזה מה שקרה בעשרים בנובמבר 2018. ההלוויה הייתה למחרת וכאלף אנשים הגיעו לכבד את רוי בדרכו האחרונה. השמיים בכו והלב זעק: "לא". ראש עיריית קרית ים ספד לו ברגישות כואבת ואני נשבעתי מולו, כשאני מלטפת את פניו דרך הבד שהיה עטוף בו: "לעולם לא אשכח אותך ילד יפה שלי, כל עוד אמא חיה כולם ידעו מי היה רוי".

קוראים יקרים, ככה נראית אמא שאיבדה את היקר לה מכל, את הילד שלה, ואיבדתי אותו בבית שלנו, במקום הכי בטוח לנו. הפחד שלי היה תמיד מהכביש, מהאופניים, מסיגריות ואלכוהול, לא מסכנות כאלו שקורות כתוצאה מלחץ חברתי. אולי המקרה של רוי מאוד חריג וזה לא קורה כל יום, אך גם דברים פחות מזעזעים יכולים לגרום לנזק נפשי אצל הילדים שלנו.

אל תגידו לי זה לא יקרה, אני הורה מעורב, גם אני הייתי מעורבת ומאוד. כמות ההורים שפונים אלי יום יום ומודים לי שהצלתי את הילדים שלהם, שרוי הציל את הילד שלהם היא עצומה. אל תגידו 'לי זה לא יקרה', זה יכול לקרות לכולנו.