מקומי – MEKOME חדשות חיפה והקריות
מאז נהרג בנה רוי פאר מעוז ז"ל, נשבעה אמו בקי, שבכל יום שלישי תתעד מה עובר עליה. הטור השבועי
השבוע ה-24.
אופטימיות זהירה או אופטימיות שמובנת מאליה.
יום הזיכרון הגיע ילד שלי, 24 שעות של כאב ועצב משתרר על המדינה.
בכל הפעמים שעמדנו בערב יום הזיכרון במרפסת, כשהצפירה מרעידה את כל המדינה, שאלת אותי: "אמא, למה את בוכה?".
11 שנים עמדנו שם במרפסת. לפעמים בתוך הבית, אך ברוב הפעמים עמדנו שם, אני, אתה ומאיצ'וק.
החזקת לי את היד ואני חיבקתי אותך, חושבת לעצמי שבקרוב אהיה אמא לחייל ואז החרדה תתעצם.
בכל הפעמים שעמדת איתי, דמיינתי לי את האימהות השכולות. את הדמעות שלהן, את ההתמודדות שלהן, איך הן מרגישות. איך הן חיות בכלל?
ושלא תטעו, אני לא משווה את האובדן שלי לאובדן של שכול. הבן שלי נהרג כתוצאה מתאונה בבית, אך כאמא אני זוכרת תמיד שהכי פחדתי שרוי יתגייס. דיברנו על זה המון בבית והוא תמיד אמר שהוא לא רוצה ללכת לצבא, שהוא לא רוצה למות, שהוא מפחד להיות חייל. והמתוק שלי הזה, עם הנמשים והחיוך המיוחד, תמיד היה עצוב ביום הזיכרון.
כן חיים שלי. לא רצית להתגייס כי פחדת. אמרת לי לא מעט פעמים, שאתה מפחד מהמחבלים, שאתה מפחד ממלחמות ודם.
היום אעמוד בצפירה ואתה לא תהיה לידי. כמה נורא! מי היה מאמין? איך החיים מזמנים לנו מצבים שלא חשבנו עליהם. אנחנו לא מדברים על מוות, מפחדים ממנו מאוד. מוות בעיקר עבורנו זה מזל רע וטפו טפו טפו, חמסה חמסה, רחוק מאיתנו. משפטים שאנחנו שומעים, כמו למשל, עד היום אני מדברת על רויצ'וק ואומרת באוטומט "שיהיה לי בריא". האוטומטים האלו, מה עושים איתם? כנראה שלאט לאט יוחלפו בצירוף הארור זיכרונו לברכה.
אנחנו כבר 24 שבועות בתוך העצב רויצ'וק שלי, זה מלא זמן.
אבל הנה אולי קצת אופטימיות, כי איך אתיימר להיות בכלל עצובה כשיש כל כך הרבה שכול במדינה שלנו, כשיש כל כך הרבה אמהות עצובות ששכלו את טובי בניהן במלחמות ובפעולות איבה.
אני אופטימית זהירה היום, כי אולי בתוך כל העננה הכבדה מעלי, ואולי בגלל שאנחנו נכנסים לעצב ותוך כמה דקות יוצאים לשמחה.
הקלות הזו במעבר בין צפירה מחרידה לזיקוקים מרהיבים, יוצרת אצלי אופטימיות.
נכון, החיים השתנו. ללמוד לחיות בלעדייך, חיים שלי, זה לא פשוט. אני כבר לא אהיה בקי של פעם. החיים שלי לפני המקרה והחיים שלי אחרי המקרה, שונים בתכלית, אך יחד עם זאת, אני רוצה להיות אופטימית, כי אם אני אחדל, גם אתה תחדל בשנית. כי אם אני לא אהיה חזקה, גם אתה תיחלש. כי אם אני לא אסתכל קדימה, אתה תישאר בעבר.
אני אופטימית ילד שלי, כי מדינה שלמה ממשיכה הלאה על אדמות של דם ודמעות.
הניצחון שלי יהיה להנציח אותך נשמה שלי, שלא יהיה אדם אחד כאן שלא ידע מי זה רוי פאר מעוז.
כי האופטימיות שנשארה לי מאמי שלי, היא להיות גאה שבחרת בי, שהנשמה שלך בחרה בי להיות האמא שלך.
כואב לי מאוד מחמד נפשי, עצוב לי מאוד, ולצד כל הדברים העצובים שלכתך הביא הביתה, האופטימיות היא שנותרה לי בנפש. הנשמה שלי נותרה זועקת ודואבת, אך צורכת על בסיס יומי מנה הגונה של אופטימיות.
אתה היית אופטימי מושבע נמשוני שלי, אתה שצבעת הכל בוורוד ולהכל מצאת פתרונות, לימדת אותי שיעור חשוב מאוד בחיים – לא משנה מה, קמים וממשיכים הלאה ומוצאים את הדרך לחייך ובכל זאת ליהנות.
זה מה שאני עושה. אמא קמה כל בוקר ושואלת את עצמה, כמה אופטימית אפשר להיות היום למרות הדמעות.
אמא כל יום עושה עוד קצת, למענך ולמען עצמה. אמא אוהבת אותך בכל נימי גופה. אמא זוכרת את הדברים הטובים שחווינו יחד ויש כל כך הרבה מהם. אמא מחבקת אותך כל יום בדרכה שלה. הבטחתי לך תמיד שאמא תישאר איתך לנצח.
כי אופטימיות היא כזו שמניעה קדימה, היא מביאה איתה בחירות חדשות, רצון חדש, עשייה חדשה. אופטימיות מביאה איתה עוצמה וחוזקה.
אופטימיות מביאה איתה אמונה חזקה שאתה תמיד איתי. ואולי פיזית לא, כי כולנו כאן כלים ביד היוצר, אך הנשמה הטהורה והיפה שלך מלווה אותי ומנחה אותי ובעצם מחייה אותי.
אופטימיות, זה מה שנשאר. תהיו אופטימיים קוראים יקרים שלי. אין לנו הרבה ברירות. פשוט תהיו אופטימיים, כי יש בעולם הזה גם הרבה טוב.
נשבר לי הלב