"תעצרו את הכל. תדברו, תחבקו, תבדקו, תהיו שם"

בעקבות הילד בן העשר שקפץ אל מותו, מצאה את עצמה אורטל איבגי מקרית מוצקין, אמא של איתי בן העשר והראל בן הארבע, מקווה שהיא עושה מספיק כדי לשמור על הילדים שלה

היום הראשון ללימודים, התרגשות, פרפרים, געגוע לחברים, להפסקות. פחד, חשש, כאבי בטן, חוסר רצון להתמודד עם זה שוב. שוב יצחקו עלי, שוב יציקו לי והכי גרוע, שוב יתעלמו ממני.
ילד בן עשר התאבד כי עשו עליו חרם.

ילד בן עשר הרגיש שהעולם הזה גדול עליו והוא לא יכול לשאת אותו יותר, ילד בן עשר שלא היה מסוגל להמשיך ולו עוד יום אחד.
אותם ילדים שיזמו, השתתפו או פשוט לא מנעו את המעשה המכוער הזה, הם יעלו לחטיבה ולתיכון, יתגייסו לצבא, יעשו טיול אחרי צבא, יתחתנו ויהיו הורים. אבל כשיהיו הורים לילדים בני עשר, רק אז הם יצליחו להבין מה עשו. רק כשהם ירגישו מה זה, שבשר מבשרך סובל כל כך ,יום ביומו במשך שנה שלמה, מרגיש שהוא אוויר, שהוא אומלל, שהוא לא יכול לחיות יותר, כשהם ירגישו מהי דאגה של הורה, רק אז הם יזכרו בחבר שלהם לכיתה, זה שהם טרחו לאמלל לו את החיים עד שהוא בחר לסיים אותם.
כהורים אנחנו לא תמיד שואלים, לא תמיד לוקחים ברצינות, לא תמיד יש לנו זמן לשבת ולקשקש כדי להבין מה קורה עם הילדים שלנו, איך באמת עבר עליהם היום. עם מי הם שיחקו ועם מי לא. ליד מי הם יושבים, למה הם לא מזמינים חברים הביתה.
התשובה הנפוצה לשאלה "איך היה בבית הספר?", היא "בסדר".
בסדר זה יחסי, אבל ביחס למה?
למה לעזאזל אנחנו עסוקים בכל דבר אחר חוץ מלדאוג לאושרם של הילדים שלנו, את מי מעניין אם הוא הביא ציון של 100 במבחן, אם הוא לא מפטפט בשיעור, אם הוא עושה כל מה שנבקש מבלי להמרות את פינו. את מי זה מעניין, כשהנפש העדינה שלהם לא מסוגלת להתמודד חברתית.
כל ריב הוא סוף העולם, הכל קיצוני, הכל סופני.
הם כל כך עדינים וכל כך רגישים, הם לא באמת מבינים שתקופת בית הספר תחלוף, שהכל עובר ושאסור לקחת ללב. הם לוקחים ללב ואנחנו, ממרום גילנו, מקלים ראש, הרי מה זה ויכוח בין חברות לכיתה, כשאנחנו טרודים בלשים לחם על השולחן.

ילד בן עשר התאבד בגלל חרם!
לא מזמן, ילד בן 11 נפל מהמרפסת בגלל משחק מטופש, בגלל לחץ חברתי. אתם מבינים כמה כוח יש לחברה בגיל הזה? בגיל שהגבול בין מותר ואסור עדיין מטושטש. אתם מבינים שצריך לעצור את הכל ולהתחיל קודם כל בייעוץ בבת הספר, בטיפולים רגשיים, בהדרכות.
אתם מבינים שזה לא משנה כמה אתם מרוויחים, כשילד בן עשר התאבד? לא משנה כמה כיכרות לחם תשימו על השולחן, כשאין מי שיאכל.
הלב נשבר לרסיסים, אני מסתכלת על הבנים שלי ומקווה שאני מצליחה להקנות להם את הכלים הנכונים, את הביטחון להתמודד עם כל מה שיבוא בדרך. מתפללת שהם מספיק בוטחים בי וסומכים עלי, כדי לשתף את אשר על לבם הקטן והרגיש ומאחלת לעצמי שלא אירדם על המשמר ולו לדקה.
מקווה שחינכתי אותם לאהבת אדם, לכבוד הדדי ולרגישות לסובבים אותם, שהם יגדלו להיות אנשים אכפתיים ולא מאלו שעומדים מנגד.
ילד בן עשר התאבד.
תעצרו את הכל. תדברו, תחבקו, תבדקו, תהיו שם.
גם אם רע להם בבית הספר תהיו אתם המקום הבטוח שלהם. סבלנות, הכל יחכה הבית, הכביסות, העבודה וגם הבנק. קודם הם, אם לא הם, שום דבר לא שווה.